The Messages of Marror
הגדה של פסח (1
רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. ואלו הן. פסח. מצה. ומרור.
מרור זה שאנו אוכלין על שום מה. על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. שנאמר (שמות א') וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך.
שמות פרק יב פסוק ח (2
ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מררים יאכלהו:
אבן עזרא שמות פרק יב פסוק ח (3
(ח) על מרורים יאכלהו אמר אחד מחכמי ספרד, ידוע כי הליחה תגבר בארץ מצרים בעבור מימי היאור, ובעבור שלא ירד שם גשם, כי האויר הוא לח תמיד, על כן מנהגם היה לאכול בכל שלחנם מיני מרורים רבים מעשבים וחרדל. ואפילו לא היה למצרי אלא פת לבד, לעולם המרורים יהיו על שלחנו לטבול בו הפת, כי הם רפואה לאוירם. ואנחנו נסמוך על דעת קדמונינו ז"ל, שפירשו לנו כי המרורים זכר לוימררו את חייהם (שמות א, יד):
II. The Questions
- a) Why do we have Maror at all in the Seder? After all, aren’t we celebrating freedom? Why highlight the bondage?
- b) Why isn’t the Matzah enough? It too, highlights slavery – and Freedom?
- c) Why do we say Maror Zeh – This isn’t the Maror our forefathers ate, is it?
- d) How can we eat Maror AFTER Matza AND the beginning of Hallel – we should already be done with the negative side? Why return to it?
- e) Why dip the Maror? And into charoses?
- f) How do we make a Beracha on Maror? Isn’t it too bitter to be a food to make a Beracha over?
III. What does Maror mean? Where does it come from in Tanach?
רות פרק א(4
(כ) ותאמר אליהן אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר שדי לי מאד:
(כא) אני מלאה הלכתי וריקם השיבני יקוק למה תקראנה לי נעמי ויקוק ענה בי ושדי הרע לי:
שמואל א פרק טו (5
(לב) ויאמר שמואל הגישו אלי את אגג מלך עמלק וילך אליו אגג מעדנת ויאמר אגג אכן סר מר המות:
שמות פרק טו(6
(כב) ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים:
(כג) ויבאו מרתה ולא יכלו לשתת מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה:
(כד) וילנו העם על משה לאמר מה נשתה:
(כה) ויצעק אל יקוק ויורהו יקוק עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו:
בראשית פרק כו פסוק לה (7
ותהיין מרת רוח ליצחק ולרבקה: ס
רד"ק בראשית פרק כו פסוק לה (7a
(לה) מרת רוח - מכעיסות וממרירות רוחו במעשיהן הרעים, וגם בעסק הבית היו עושות הפך רצונם להכעיסם:
מרת רוח - שם, כמו מרת נפשו (משלי י"ד) שרשם מרר, אלא שזה המ"ם חולם וזה המ"ם בקמץ חטף, או יהיה מרת רוח שרשו מרה מענין מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיה ס"ג) שהוא גם כן ענין מרירות והכעסה, ויהיה מרת פועלת כמו חולת אהבה (ש"ה ב') ופירש כל אחת ואחת היתה מורה רוחו; ובא הספור הזה להודיע פחזותו של עשו בקחתו נשים שהיו מכעיסי אביו ואמו ולא קהה בהן ולא הוציאם מבית אביו:
Rav Shimshon Dovid Pinkus (Hagadas Tiferes Shimson) (8
8
מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויסע פרשה א (9
ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים שם שם לו חוק ומשפט וגו'. ר' יהושע אומר זה עץ של ערבה, ר' אלעזר המודעי אומר זה עץ של זית שאין לך עץ מר יותר מעץ זית, ר' יהושע בן קרחה אומר זה עץ הרדופני. ר' שמעון בן יוחאי אומר דבר מן התורה הראהו שנאמר ויורהו ה' עץ, ויראהו ה' עץ אינו אומר אלא ויורהו כענין שנאמר ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך (משלי ד ד), ר' נתן אומ' זה עץ קתרוס ויש אומרים עקר תאנה ועקר רמון, דורשי רשומות אמרו הראהו דברי תורה שנמשלו לעץ שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה וגו' (שם /משלי/ ג יח). ר' שמעון בן גמליאל אומר בא וראה כמה מופרשין דרכי הקדוש ברוך הוא מדרכי בשר ודם, בשר ודם במתוק מרפא את המר אבל הקדוש ברוך הוא מרפא את המר במר הא כיצד נותן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל כדי לעשות בו נס. כיו"ב א"א ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וגו' (ישעיה לח כא) והלא בשר חי כשאתה נותן עליו דבלת תאנים מיד הוא נסרח הא כיצד נתן דבר המחבל לתוך דבר המתחבל כדי לעשות בו נס. כיוצא בו ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר כה אמר ה' וגו' (מ"ב =מלכים ב'= ב כא) מהו רפואתו והלא המים היפין שתתן בהם מלח מיד הם נסרחין הא כיצד נתן דבר המחבל לתוך דבר שמתחבל כדי לעשות בו נס: וישלך אל המים, אחרים אומרים היו ישר' מתחננים ומתפללין לפני אביהם שבשמים כבן [שהוא מתחנן לפני אביו וכתלמיד] שמתגדר לפני רבו כך היו ישראל מתחננין ומתגדרים לפני אביהן שבשמים ואומרים לפניו רבונו של עולם חטאנו לפניך שנתרעמנו לפניך על המים: וימתקו המים, ר' יהושע אומר מרים נהיו לפי שעה ונמתקו, ר' אלעזר המודעי אומר מרים היו מתחלתם שנ' המים המים ב' פעמים
(See also Kli Chemda, Derush, Prague 390 – to explain Aggag)
IV. The connection back to our Maror
כלי יקר שמות פרק יג פסוק יד (10
ואחר שהזכיר שאלת החכם על פסח מצה ומרור, אמרה התורה שתהפוך לו הסדר ותשיב לו טעם תחילה על המרור ואחר כך על המצה ואחר כך על הפסח, כדי שילמד החכם סדר קנין השלימות וזה סדרו. כי מתחילה צריך האדם להביא את חומרו בכור עוני לזקקו ולצרפו מחלודתו, ועל ידי זה יבוא לידי הכנעה לפני בוראו, ועל ידי ההכנעה יבוא לידי הכרת מציאות ה' יתברך, כי על כן הביא ה' את ישראל בכור עוני מצרים כדי למרק חומרם להביאם לידי הכנעה, ומתוכה יבואו לידי הכרת מציאות ה' יתברך. ושנים אלו הקודמים הם כמו הכנה לבוא אל הענין השלישי, והוא לידי ידיעת מציאות ה' יתברך, כי זה הנרצה והתכלית המכוון מכולם להביאם לידי אמונתו ברוך הוא, כמו שנאמר משכו וקחו לכם צאן, משכו ידיכם מעבודה זרה וקחו לכם צאן לעבודת ה' יתברך, זהו שאמר אף אתה אמור לו, רצה לומר אף על פי שבעשיית המצוה נזכר הפסח ראשונה לפי שהוא התכלית וראשון במעלה, מכל מקום אתה תשיב לו על הפסח באחרונה כסדר התשובה שנזכרה שם כדרך שיתבאר. ואל תטעה לומר, שלכך הפכה התורה סדר התשובה על דרך במאי דסליק פתח, אלא בכוונה גמורה הפכה התורה הסדר ואמרה שתשיב לו תחילה על המרור ואחר כך על המצה ועל הפסח לבסוף כסדר קניית השלימות, כדי שילמוד מזה שהפסח הבא באחרונה עיקר, כי מטעם זה יש בביטול הפסח כרת מה שאין במצה ומרור כי אף מי שאינו אוכל מצה ומרור אינו בכרת:
שפת אמת ויקרא פסח שנה תרלב (11
מרור זה כו'. אא"ז ז"ל הגיד טעם אכילת מרור שמה שהי' מר להם הי' קצת גאולה מ"ש וימת מלך מצרים ויאנחו ולכך בא הגאולה. וז"ש מתחת סבלות מצרים שמה שלא היינו יכולים לסובלם הי' גאולה ודפח"ח. ופשוט י"ל טעם מרור כמש"ל להראות שגם הגלות וימי העינוי רואין עתה ומאמינים שהי' לטובה ומשבחין על זה כי עי"ז נכנסנו לבריתו של הקדוש ברוך הוא כמ"ש ויוצא כו' להיות לו לעם נחלה כו'. ובנ"י לאחר גאולת מצרים נעשו כאומה חדשה כמו המתגייר כקטן שנולד כו'. כי מ"ש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים קאי גם על הירידה לגלות. רק שנזכר בפסוק עיקר המכוון שהוא היציאה. כי לא היינו במקרה במצרים רק שהכל הי' הכנה לקנות השלימות כמ"ש מכור הברזל כמו שמכניסין הכסף בכוונה לאור לבררו כנ"ל:
12) Rabbi Michael Rosenzweig, “The Triad of Pesach, Matza, Maror: (Torahweb: 2009)
On another plane, it is conceivable that the marror experience of slavery and suffering was actually a catalyst for faith, as it served accentuate quality of life issues, underscoring the futility of servitude to finite beings (avadim le-avadim), thereby facilitating the refocusing of Klal Yisrael's priorities. In this sense, the Egyptian marror experience was truly a "kur ha-barzel" which refined the Jewish taste for an authentic spiritual life and true, purposive liberty. Chazal emphasize this transition when they emphasize that the opening words of the hallel that is so prominent on the seder night- "haleluka halelu avdei Hashem" is intended to contrast to their previous status as "avdei Pharoh"…. The Aruch haShulchan (in his peirsuh on the haggadah entitled "Leil Shimurim") emphasizes another contribution of the marror. He posits that it was necessary for Klal Yisrael to undergo a measure of servitude and self-restraint so that the experience could then be channeled constructively into an ambitious, idealistic avodat Hashem.
(Does this make Maror the anti-“bitter” herb?)
V. Practical Ramifications
13) Rabbi Dr. Norman Lamm, Haggadah, p. 77
…but the message of maror is more than just the awareness of the bittersweet taste of life, more than just the idea that every black cloud has a silver lining. What maror wants to tell us is that misery is not meaningless, that pain is not pointless punishment, that human anguish has larger dimensions, that the bitter leads to the sweet. In fact, without the foretaste of maror, haroset loses its value. There can be no sweet without bitter, no light without darkness before it, no joy without prior sadness. There can be no wealth without poverty, no faith without doubt , no freedom without slavery, no redemption without exile. A people that dips maror into haroset and makes a beracha over it is defeated neither by fate nor by foe. A folk that can find the mellow in a morsel of misery can drive away the darkness with its own light, the outer sorrow with the inner joy.
Michtavei Rabbi Akiva Eiger 12 (14
Rav Hirsch “B’Ma’aGalei Hashana”, III: p. 73(15
בית הלוי שמות פרק יב פסוק ח (16
(ח) על מצות ומרורים יאכלו. איתא במדרש (איכה רבתי ג יג) השביעני במרורים הרוני לענה מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל תשעה באב. דליל ט"ב חל לעולם בלילה שחל בו פסח. ולכאורה אין שום נ"מ במה שהני שני לילות חלים בלילה אחד בשבוע ובע"כ עיקר עומק כוונת חכמינו ז"ל הוא דהני שני לילות תלויים ומקושרים זה בזה והאחד גרם לחבירו. וזהו כמו שכתבנו למעלה (פר' שמות) דעי"ז שיצאו קודם שנשלם זמן הגלות הוכרחו להיות עוד פעם שני בגלות ונמצא דליל פסח גרם ליל ט"ב:
והנה עיקר דברי המדרש צריכין ביאור. דבשלמא לפי פירושו הפשוט דהשביעני במרורים קאי על יסורי הגלות ניחא, אבל לפי מה שדרש המדרש קאי על מצות אכילת מרור בליל פסח קשה לכאורה דהיאך אמר הכתוב על אכילה זו לשון השביעני והרי במס' ברכות (דף מ"ט) אמר עד כמה מזמנין עד כזית דר"מ ר"י אומר עד כביצה ומפרשינן שם דפליגא בקרא דאמרו ואכלת ושבעת וברכת דמ"ס ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ומ"ס ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה וזהו כביצה, הרי דלשון שביעה של אכילה לא שייך רק בכביצה ולא בפחות והיאך נוכל לפרש השביעני במרורים על מצות אכילת מרור שאינו רק בכזית. ובדרך הדרוש אפשר לומר דפסח דינו להיות נאכל על השובע ומבואר בפסחים (דף קי"ט) דהוא כדי שישאר טעם פסח בפיו. וי"ל הכוונה בזה דבלילה זו עושים זכרון לשני דברים מהופכים, יש בו דברים זכר לחירות וכמו פסח ומצה, ויש דברים זכר לשיעבוד וכמו מרור וחרוסת, והוא משום דבלילה זו היו משועבדים וגם נגאלו בלילה זו משיעבודם וצריך להיות טעם פסח נשאר בפיו להורות שמכאן ואילך התחיל החירות. וכל זה ניחא לרבנן דהיו אוכלים מצה ומרור ואח"כ הפסח לחודא, אבל להלל דהיה כורך פסח מצה ומרור, ונמצא דלדידיה הי' כולם נאכלים על השובע. והרי לכאורה מאי שייך במרור להיות נאכל על השובע דלמה לו להיות נשאר טעמו בפיו והרי מרירות של השיעבוד כבר חלף ועבר לו ואיננו עוד מעתה. רק כיון דהיה אז באמצע הזמן וכל הגאולה היה על סמך זה שיהיו עוד בגלות אחר מש"ה צריך שיהיה נשאר טעמו בפיו, וזהו שדרשו מה שהשביעני במרורים בלילי פסח דמה שנעשה שבע במרורים זהו לסימן שיהיה עוד תשעה באב :
(and a fuller Geulah too)
הגדה של פסח
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר (שמות י"ג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה י"י לי בצאתי ממצרים. שלא את אבותינו בלבד גאל הקדוש ברוך הוא אלא אף אותנו גאל עמהם שנאמר (דברים ו') ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו.
לפיכך אנחנו חייבין להודות. להלל. לשבח. לפאר. לרומם. ולהדר. ולעלה. למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. הוציאנו מעבדות לחירות. ומשעבוד לגאולה. ומיגון לשמחה. ומאבל ליום טוב. ומאפלה לאור גדול. ונאמר לפניו הללויה.
