Jewish Lifecycles and Halacha
Pidyon HaBen: Father’s Right or Responsibility?
(1שו"ת הרשב"א חלק ב סימן שכא
שאלת: ראובן בכור יעקב, ולא פדאו אביו, והגדיל, ועדיין יעקב קיים. ובא עכשו ראובן לפדות את עצמו, ולא הניחו אביו, וא': שהוא יפדנו; שזו מצוה האב על הבן. והבן טוען: שכיון שגדל, פקע זכות האב מיניה, ועליו לפדות את עצמו. ואמרת: שנסתפק לכם הדבר
(2שו"ת הרשב"א חלק ב סימן שכא
נראין לי הדברים פשוטין, שלא פקע זכות האב לעולם, ואם בא לפדות פודה, ואם הגדיל הבן. שמצות הבן על האב, ומשבא הבן לכלל שלשים יום, חל חיוב פדיונו על האב. אלא שאם לא רצה האב לפדות, ויש לו נכסים לבן, או שמת האב, הבן חייב לפדות את עצמו. והגע עצמך! אימת פקע זכות האב, ואימת פקע שעבוד הפדיון מנכסיו, וחל על הבן. וכי נתנה התורה זמן לחיובו של אב. ותדע לך, שאפילו הגדיל, ואפילו יש לו נכסים, שעבוד מנכסי האב לא פקע, שהרי שנינו: מי שלא בכרה אשתו, וילדה שני זכרים. מת האב, והבנים קיימין, רבי מאיר אומר: אם נתנו עד שלא חלקו, אם כן נתנו, ואם לאו, פטורין. רבי יהודא אומר: נתחייבו הנכסים. ופירשו בגמ': דאי איכא נכסים טובא לכ"ע, אפילו חלקו, חייבין, דאשתעבדו להו נכסי דאב, אלמא: אע"ג דהגדיל, ואית להו נכסי טובא, לא פקע שעבוד האב. דאלו פקע וחייל אבן, כל חד וחד לידחייה. ומיהו, אם רצה הבן לפדות את עצמו, בין יש נכסים לאב, בין שאין לו, פדוי. מדכת': תפדה. וכל הקודם בפדיונו, זכה,
(3רמב"ם הלכות ביכורים פרק יא
הפודה את בנו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על פדיון הבן, וחוזר ומברך שהחיינו, ואח"כ נותן הפדיון לכהן, ואם פדה עצמו מברך לפדות הבכור ומברך שהחיינו.
(4שו"ת הריב"ש סימן קלא
אפשר לתת טעם: לפי שבאב, אפשר להעשות מצוה זו על יד הבן כשיגדל, וכשיגדל, אז אי אפשר לעשותה אלא על ידי עצמו. וגם, שאם היה לו לפדות עצמו ובנו, קיי"ל (קדושין כט), דהוא קודם לבנו, דאלמא, עקר המצוה בעצמו, אלא שבקטנותו אי אפשר. ומה שלא תקנו בפודה בנו לברך: על פדיון הבכור, זהו להפריש בין פודה בנו לפודה עצמו, ואין בזה שום חורבא, דזיל קרי בי רב הוא. ונסח הברכה שמברך הכהן
(5בית יוסף יורה דעה סימן שה
ובשעה שנותן הפדיון לכהן מברך על פדיון הבן וכו'. בסוף פסחים (קכא:) אמרינן דמברך על פדיון הבן ושהחיינו. וכתב הריב"ש בתשובה [סי' קל"א] הטעם שברכה זו בעל לפי שאינה דומה לאותן מצות שהן בלמ"ד לפי שזו נעשית בסיוע הכהן שמקבל הפדיון ולדעת הרמב"ם (שם ה"ה) שבאב הפודה אומר על ובפודה עצמו אומר בלמ"ד אפשר לתת טעם לפי שבאב אפשר להעשות מצוה זו ע"י הבן כשיגדל וכשיגדל אז אי אפשר לעשותה אלא ע"י עצמו וגם שאם היה לו לפדות עצמו ובנו דקיימא לן (בכורות מט:) הוא קודם לבנו דאלמא עיקר מצוה בעצמו אלא שבקטנותו אי אפשר:
(6תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד ב
כל היכא דליכא אלא חמש סלעים - הוא קודם לבנו, מאי טעמא? מצוה דגופיה עדיפא
(6aתוספות מסכת קידושין דף כט עמוד ב
ואזיל כהן וטריף להו משעבדי - כלומר בבני חרי פריק ליה לבריה שאם היה פודה עצמו בבני חרי לא היה פודה בנו ממשעבדי דמיירי שנשתעבדו קודם שנולד הבן ולכך מקדים פדיון בנו ואין כאן אונאה ללקוחות דמצות בנו עליו יותר ממצות גופו כפ"ה וק' דאדרבה יש אונאה ללקוחות דמצות גופו עדיף ויאמרו פדה את עצמך בתחלה ואם יאמר אפדה את עצמי ממשעבדי יאמרו אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום בני חרי ואפי' פדה בנו בכור מבני חרי יאמרו לכהן הנחנו לך מקום לגבות ממנו אותם חמש בני חורין ולכך פירש ר"י דמיירי כגון דאיכא חמש משועבדי' מיצחק שעשאן אפותיקי לכהן בעבור יעקב בנו ואח"כ מכרה ושוב גדל יעקב והיה לו בן ועמד הוא ובנו לפדות ואין להם אלא ה' סלעים מבני חרי ור' יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי והיו לו אפותקאות בשטר לכהן קודם ולכך גובה מהן אע"פ שיש בני חרי ליעקב לפי שמצותו על נכסי אביו יותר מעל נכסי עצמו דחוב האב על נכסי האב ולא על נכסי הבן ואינם יכולים לומר הנחנו לך מקום בנכסי יעקב שאין עליו לשלם חוב של אביו ומנכסיו אין לו כלום וכן משמע הלשון דקתני שזה מצותו על אביו.
(7תורה תמימה (פרשת קרח, יח. טו. אות ג)
יש לחקור אם לא פדה האב את בנו הבכור עד שהגדיל, אם עדיין רובץ החיוב עליו לפדותו, או מכיון שהבן גדל נפטר האב מחיובו, ולא מצאתי חקירת דבר זה בפוסקים. ויש להביא ראיה נאמנה לזה מהא דאיתא (בקידושין כט א), ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות ר' יהודה אומר בנו קודם, שזה מצותו על אביו, וזה מצות בנו עליו, הרי שגם בגדול מצוה על אביו
(8שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן רצג
ואף זו כ' מעלתו דנרא' דעיקר חיוב פדיון על הבן ואין על האב כלל אך בקטנותו אין יכול לפדות את עצמו שוי' רחמנא האב שליח לבן ומשום הכי כשהגדיל ויכול לפדות א"ע פסקו שליחות דאב והרי זה דומה לנערה שהיא ואביה מקבלי' קידושין… ואומר אני אף על גב דהדין דמייתי מהנערה שנעשה שלוחו של אב בע"כ של אב אין לנו אלא בע"כ של המשלח אבל בע"כ של שליח לא מצינו שיהי' מוטל על השליח להיות שליח בע"כ מכל מקום מצינו כוצא בזה בהני כהנא דמספקא לי' ש"ס דנדרים אי שלוחי דידן נינהו והרי הם שלוחי בע"כ וכהן שמניח עבודה ויוצא חייב מיתה נמצא יכילנא לומר הכא נמי כן דרחמנא הטיל על האב להיות שליח ע"כ של שליח או של משלח לפי זה האב שהדיר את בנו הקטן הנאה אי יכול לפדות תלי' באשלי רברבי בסוגיא שוקל שקלו ופורע חובו ועיי' לשון רש"י בקידושין דף כ"ג ע"ב ד"ה שלוחי דרחמנא נינהו אבל צע"ג היכן מצינו מאי דאיהו לא מצי עביד שליח מצי משוי' דהבן קטן הוא ולא מצי עביד ואיך מצי משוי שליח וכי תימא כיון דרחמנא שוי' שפיר דמי אם כן תיקשי הא דר"ה קידושין כ"ד ע"ב דמוכיח מזה דכהנא שלוחי דרחמנא נינהו מנ"ל הא דלמא לעולם שלוחי דידן נינהו ואף על גב דאנן לא מצי עבדי דרחמנא מוטל עלייהו אלא ע"כ שאין זה סברא.
(9שו"ת יביע אומר חלק ז - יו"ד סימן כח
ולענין הלכה נראה שהעיקר כדברי הרשב"א והחינוך, ובפרט לפי מ"ש בשו"ת מור ואהלות הנ"ל (שם בד"ה ונראה) שכן דעת הר"ן. ואפשר שאילו היה רואה הריב"ש לתשובת הרשב"א לא היה חולק עליו. ולכן האב קודם לפדות את בנו אף אחר שהגדיל, ואם לא רצה האב לפדותו, חייב הבן כשיגדיל לפדות את עצמו.
