Jewish Lifecycles and Halacha
Pidyon HaBen:Who can do it?
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד א (1
תנינא להא דת"ר: האב חייב בבנו למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות; וי"א: אף להשיטו במים
(2תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט עמוד א
לפדותו. מנלן? דכתיב: +שמות יג /לד/+ כל בכור בניך תפדה. והיכא דלא פרקיה אבוה - מיחייב איהו למפרקיה, דכתיב: +במדבר יח+ פדה תפדה. ואיהי מנלן דלא מיפקדה? דכתיב: תיפדה תפדה, /ת' בחיריק פ' בקמץ ד' בסגול/ כל שמצווה לפדות את עצמו - מצווה לפדות את אחרים, וכל שאינו מצווה לפדות את עצמו - אינו מצווה לפדות אחרים. ואיהי מנלן דלא מיחייבא למיפרק נפשה? דכתיב: תפדה /ת' בחיריק פ' בקמץ ד' בסגול/ תיפדה, כל שאחרים מצווים לפדותו - מצווה לפדות את עצמו, וכל שאין אחרים מצווים לפדותו - אין מצווה לפדות את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין לפדותה? דאמר קרא: +שמות יג+ כל בכור בניך תפדה, בניך - ולא בנותיך.
(3שו"ת הריב"ש סימן קלא
כיון דמצות פדיון הבן עקרה על האב רמיא, אלא דמדיוקא דתפדה תפדה ילפינן: פודה את עצמו, אבל ע"י שליח או ע"י ב"ד לית לן.
(4שולחן ערוך יורה דעה סימן שה
י"א דמייתי ליה לבכור קמי כהן ומודיע ליה שהוא בכור פטר רחם, והכהן שואל אותו: במאי (טו) בעית טפי בבנך בכורך או חמש סלעים דמחייבת לפדות בהן, והאב אומר: בבני בכורי והילך ה' סלעים בפדיונו, ובהדי שנותן לו המעות מברך ברכות הנזכרות (טור בשם הגאונים) וכן נוהגין במדינות אלו, אם האב אצל הבן. אבל אם אינו אצלו, פודה אותו בלאו הכי, אלא אומר לכהן שיש לו בכור לפדותו, והוא אומר: במאי בעית טפי וכו' (כן הוא בהגהת מרדכי ס"פ האשה וכ"כ הב"י בשם סמ"ק). ואם האב היה רוצה להניח הבן לכהן, אינו יוצא, רק צריך לפדותו (פסקי מהרא"י סי' קל"ה /רל"ה/). ויש שכתבו שנהגו לעשות סעודה בשעת הפדיון (שם בהגהות מרדכי ומהרי"ל ות"ה סי' רס"ט). ואם יין בעיר, מברך הכהן על היין מיד אחר הפדיון (מהרי"ל). וכן נוהגין עכשיו כדי לפרסומי מלתא. ואין נוהגין לברך שהשמחה במעונו (אבודרהם). יא ואין האב יכול לפדות (טז) על ידי שליח. וגם אין ב"ד פודין אותו בלא האב (ריב"ש סי' קל"א).
(5ש"ך יורה דעה סימן שה ס"ק יא
ואין האב יכול לפדות ע"י שליח כו' - זה תמוה דהא קי"ל בכל התורה שלוחו של אדם כמותו וכן מבואר בדברי הר"ן פ' כל שעה דיכול לפדות ע"י שליח וגם בספר מע"מ סוף דף רס"ו תמה ע"ז שהאריך וכתב דיכול לפדות ע"י שליח וכן בספר צדה לדרך שחבר מהר"ר יששכר בער על פירש"י בחומש האריך שם בתשובה אחת שהסכימו עמו כמה גדולי הדור דיכול לפדות על ידי שליח וכתב דאף הריב"ש לא קאמר אלא דלא מצינו שום חיוב מה"ת על אדם אחר שיעשה עצמו שליח במקום האב לפדותו אם אין האב רוצה לפדותו או אם מת האב ואפי' ב"ד אינם מחויבים מה"ת לעשות עצמם שלוחים במקום האב לפדותו אבל ודאי שהאב יכול לפדות ע"י שליח וכן הב"ד יכולים לפדותו בלא האב אם עבר האב ולא פדאו או אם מת האב קודם שנפדה וכל שכן שאבי אביו יכול לפדותו בכה"ג עכ"ד וע"ש שהאריך וכ"פ מהרש"ל בשם מהר"מ מ"ץ והובא בדרישה סעיף י"ד דיכול לפדותו ע"י שליח, ובספר מע"מ כתב שם דאין הב"ד יכולים לפדותו כשמת האב כשהוא קטן דכל עוד שהוא קטן אינו בר חיובא כו' ואין דבריו מוכרחים
(6שו"ת חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן רצה
בהא סלקינין אם גם דעתו דעת תורה מסכמת מהיות טוב יפדנו ב"ד בברכה בלי שם ומלכות בממון של היתום או יזכו לו הממון ויתנו לכהן במתנה ע"מ להחזיר כעצת מעדני מלך הנ"ל ויתלו לו ט"ס של כסף שחקה עליו ספק פדוי ולכשיגדיל ויביא ב' שערות יחזור ויפדה עצמו כנ"ל ומתוך הדברים למדנו באם האב חי ואינו בעיר טוב יותר שיפדה האב במקום שהוא שם מאשר יפדנו ע"י שליח ומ"ש דגול מרבבה סי' ש"ה דלית ליה חזקת חיים במ"כ לפום רהיטא לא עיי' ספ"ק דעירוכין דאפילו לעובר במעי אמו אמרינן מהו דתימא לא הוה ליה חזקה דחיותא קמ"ל דיהיבנא ליה חזק' חיות אפי' לחלל שבת עליו מכ"ש הכא דליכ' אלא ספק ברכה לבטלה דרבנן בעלמא כשיפדה ע"י שליח נפלין ברברבתא הנ"ל וכן ראיתי מעשה ממ"ו חסיד שבכהונה זצ"ל [ועיין בסי' הקודם] ואחתום בכל חותמי ברכות הכ"ד א"נ כנפשו.
(7שו"ת הר צבי יו"ד סימן רמב
ומעין זה כתב המנ"ח (מצוה שצב) וז"ל: ואני מסופק אם לא פדה אותו האב והוא פדה את עצמו בקטנותו אם יצא וא"צ שוב לפדות א"ע בגדלותו כמו כל חוב אשר יתומים קטנים חייבים דאין נפרעין מהם דלאו בני מיעבד מצוה נינהו מ"מ אם פרעו בודאי פטורים דנפקע מהם שיעבוד הגוף ושיעבוד נכסים כיון דפרעו, הכי נמי כן הוא, או דילמא דכאן השיעבוד הוא מחמת המצוה וכיון דלאו בר מצוה הוא אינו חייב כלום, ואפילו עשה המצוה בקטנותו לאו כלום הוא כדמבואר בר"ה גבי כפאו ואכל מצה דכיון דפטור אז, לא נפטר מהמצוה שעשה בשעת הפטור, ע"כ. הרי דנסתפק אם הוא נפדה במעשה הפדיון שבשעת הפטור
(8שו"ת יביע אומר חלק ח - יו"ד סימן לא
ױוע' להגאון מליסא בשו"ת נחלת יעקב (סי' ד) שכתב, שמצות פדיון הבן לא שייכא כלל אלא רק כשנותן האב משלו מעות הפדיון, אבל באופן אחר אין הבן פדוי כלל, כיון שהתורה הקפידה בדמי הפדיון, שאין פודים בשטרות וקרקעות, ולכן זו היא המצוה שיתן האב חמשה סלעים לכהן, או הבן כשיגדיל, ואם איש אחר נתן בעדם דמי הפדיון אינו כלום. ע"ש. ומכאן תשובה למ"ש הגרא"י קוק בשו"ת דעת כהן (סי' קפו). ע"ש. ושו"ר בשו"ת אמרי יושר ח"א (סי' קפו) שכ' לתמוה על הגאון מליסא בזה. ע"ש. (וע"ע בתשובת הגאון מליסא בשו"ת חמדת שלמה סי' לב). וע' בחתם סופר (ס"ס רצה), ובמ"ש עליו הערוך השלחן (סי' שה ס"ק יג - יד). וע' בשו"ת ערוגת הבושם (חיו"ד סי' רמ). ובשו"ת צמח צדק (חיו"ד סי' רכב). ובספר שבילי דוד יו"ד (סי' שה סק"ה). ובשו"ת צל"ח החדש (סי' קכג). ובשו"ת משפטי עוזיאל ח"א (חיו"ד סי' כה). וי"ל ע"ד. והלום ראיתי בשו"ת זבחי צדק ח"ג (סי' מ) שכתב, שאף שהט"ז והש"ך חולקים על הרמ"א, וס"ל שאפשר לפדות ע"י שליח, וכ"כ בשו"ת דבר שמואל (סי' רסז). ועוד. מ"מ כתבו אחרוני זמנינו שכיון שהרב מהריק"ש והרב הלבוש הסכימו לדעת הרמ"א, שאין לפדות ע"י שליח, וגם אין ב"ד יכולים לפדותו בלא האב, אין לעשות מעשה נגד דעת הרמ"א, ומה גם שלפי דעת הלבוש אף בדיעבד אינו פדוי, לכן אין לפדותו ע"י שליח
