Jewish Lifecycles & Halacha
The Wedding Day: Fast approaches
שולחן ערוך אה"ע סימן סא (1
ו ונהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן, ועיין בא"ח סימן תקע"ג.
רש"י פרשת וישלח (2
(ג) בשמת בת ישמעאל - ולהלן קורא לה (כח ט) מחלת. מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (פרק יז) שלשה מוחלין להן עונותיהם גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה, ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת שנמחלו עונותיה:
מהר"ם מינץ בתשו' (סי' קט דקכ"ה ע"ג), (2a
ונהגו החתן והכלה להתענות ביום הנישואין עד אחר הברכה. י"א הטעם דהוי יום סליחה דידהו ויום כפור דידהו שנמחלים עונותיהם, וכדדרשינן אהא דכתיב ויקח את מחלת. וי"א הטעם שצריכים להתענות שמא ישתכרו ולא תהיה דעתן מיושבת עליהן בשעת הקידושין. ולפי ה"ט המשיא בתו הקטנה שאביה מקבל קידושיה צריך האב להתענות, שמא ישתכר בשעת נישואין.
שו"ת מהר"י ברונא (סי' צג) (2b
שפשט המנהג בכל ישראל שאין החתן אוכל עד שיצא מחופתו, ושמעתי הטעם שלא ישתכר, או שלא יאמרו שהיה שיכור בשעת הקידושין וקדושי טעות היו, או כמה מיני חששות וערמימו' שרגילים בשעת חופתן, וכדי שיראה את מי הוא מקדש שמצוה לראותה קודם הקידושין. (קדושין מא). ובינקותי אמרתי הטעם שהחתן מתענה משום דאמרינן בסנהדרין דמלך נידון בכל יום, וחתן דומה למלך, והואיל ויומא דדינא הוא לגביה בעי מתענה כמו ביום כפור. ומה"ט יש בנ"א שמתענים בר"ה, לפי שיום הדין הוא. וליתא להאי טעמא, דא"כ יתענה עד צאת הכוכבים. ועוד שמעתי לפ"מ דאמרי' בגמ' המתעלה עונותיו נמחלין, וכיון דעולה לגדולה אולי יגרום החטא ויתבטל, ומקבל עליו תשובה וצערא בעלמא, עד דמסיים חופתו והדר אכיל. ועוד אמרתי בימי חרפי הטעם שאמרו בפ"ב דנדה ובפ' ר' עקיבא דליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא.
בית שמואל אבן העזר סימן סא ס"ק ו (3
ו ונהגו שהחתן והכלה מתענין - במהר"מ מינץ אית' ב' טעמים, א' משום דהוא יום סליחה דידהו ונמחל עונותיהם לפ"ז ראוי להשלים התענית וכ"כ ב"ח בא"ח ס"ס תקס"ב, ב' שמא ישתכרו ולא יהיה דעתם מיושבת עליהם לפ"ז א"צ להשלים וכ"כ בהג"ה ש"ע ואם האב מקבל הקדושין בשביל בתו הקטנה צריך הוא להתענות לפי טעם זה ובימים שאין מתענים כמ"ש בא"ח צריך ליזהר שלא יהיה רודף אחר מותרות מאכל ומשתה
קיצור ש"ע (ר"ס קמו) (4
החתן והכלה נוהגין להתענות ביום חופתן, מפני שבאותו יום נמחלין עונותיהן. ונוהגין במדינות אלו שאין מתענין אלא עד לאחר החופה. ואם נתאחרה החופה בלילה מותרים לאכול אחר צאה"כ ובלבד שלא ישתו משקה המשכר.
שולחן ערוך או"ח סימן תקעג (5
הגה: מי שיש לו נשואין (ו) בחנוכה אין לו להתענות, אבל אם יש לו נשואין א [א] (ז) בניסן מתענה (ח) ביום חופתו, (ט) <א> ב אפילו בר"ח ניסן, מפני שהוא אחד מן הימים שמתענים בהם, כדלקמן סוף סימן תק"פ (הגהות מנהגים וליקוטי מהר"ש).
משנה ברורה סימן תקעג ס"ק ז (5a
ז) בניסן מתענה - דמה שזהירין שלא להתענות בניסן אינו אלא מנהג [ב"ח] ולפ"ז ה"ה ל"ג בעומר והימים שמר"ח סיון עד שבועות והימים שבין יוה"כ לסוכות אבל באסרו חג ובט"ו באב ובט"ו בשבט אינו מתענה כיון שהוזכר בגמרא [מ"א] ויש מקילין [א] בכל הימים שא"א בהם תחנון:
משנה ברורה סימן תקעג ס"ק ח (5b
(ח) ביום חופתו - ואפילו [ב] אלמן שנשא אלמנה ג"כ צריכין שניהם להתענות. והטעם מפני [ג] שבאותו יום מוחלין להן על עונותיהן ויתודה על עונותיו באותו היום. ועוד טעם שמא יהיו שכורים בשעת קדושין:
שולחן ערוך או"ח סימן תקסב (6a
סעיף ב
* יש אומרים שמי * שרגיל להתענות עשרת ימי תשובה, * כיון (ט) ד <ב> שאין רגילות לקבלם בתפלה, א"צ להתענות עד צאת הכוכבים אלא * (י) ה עד שיצא מבית הכנסת. הגה: * והיחיד מתפלל עננו (הגהות אשירי ומרדכי פ"ק דתענית). (יא) וכן חתן יתפלל עננו קודם שיכנס לחופה (יב) ואז יוכל לשתות מכוס של ברכה (תה"ד סימן קנ"ז);
משנה ברורה סימן תקסב ס"ק יא (6b
(יא) וכן חתן וכו' - דמתענה ג"כ [ט] רק לצעורי משום תשובה לכפר עונותיו ואין רגילות לקבלו במנחה שלפניו:
שו"ת יביע אומר חלק ג - אבן העזר סימן ט (7
ס' בן איש חי ש"א (פר' שופטים אות יג) כ', שבמקומו לא נהגו הכלות להתענות ביום חופתן כלל. ע"ש. וכ"כ השד"ח אס"ד (מע' חתן וכלה אות ד) שכן נהגו גם במקומו, והניחם במנהגם.
(ה) ומעתה הבא נבא לבאר אם מנהג זה פשט גם בארצות המזרח. וראיתי בכנה"ג א"ח (סי' תקנט בהגב"י) שכ' שעיר קושטנדינא הוא מקום שנהגו שלא להתענות ביום הנישואין. ע"ש. ומהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה ח"ב (ס"ס כג) נשאל בדין חתן בכור שנשא אשה ע"פ אם מותר לו להתענות, וכ', שאינו רשאי להתענות, דלגבי דידיה יו"ט הוא, ודוחה אפי' נגעים (מ"ק ז:). ומ"ש הרמ"א בהגה באה"ע (סי' סא) שהמנהג שהחתן מתענה ביום חופתו כדי שימחלו לו עונותיו, אין לסמוך על זה, ולא נהגו העולם בכך. ע"כ. גם בס' דברי מנחם (סי' תקסב הגב"י אות ו), ובס' יפה ללב ח"ב (סי' תקעג), הביאו בשם הרב הרי בשמים, דאסור לחתן להתענות ביום שמחת לבו, אלא מתענה קודם החופה. ע"ש. וכן מצאתי לגאון ירושלים בס' מזבח אדמה (דף כג ע"ב) שכ' ע"ד הרמ"א, שלא נהגו כן. ע"ש. גם מרן החיד"א בברכי יוסף א"ח (סי' תע סק"ב) הביא מ"ש מהר"י זיין בתשו' כ"י, דמה שנהגו להתענות ביום החופה, ה"ט משום שלא ישתכר, וזהו במקום שמברכין ז' ברכות בהעלות המנחה, אבל בארץ מצרים מברכין ז' ברכות בבקר. וכ' ע"ז החיד"א, וכבר שמענו וראינו בארץ הצבי ובכמה עיירות שהבחורים נושאים במנחה ואינם מתענים. ושם הביא דברי הרב בית יהודה הנ"ל, וכ' שנ"ל שהואיל ובני אשכנז ופולין נוהגין להתענות ביום החופה, אם ירצה חתן בכור להתענות ביום חופתו בע"פ רשאי ותע"ב, כיון שהמנהג שהבכורות מתענים נשתרבב בכל תפוצות ישראל וקבעוהו חובה. עכת"ד. (ומשמע דאי לאו הכי אין החתן רשאי להתענות ביום חופתו.) גם הרב חינא וחסדא ח"א (דף קיח ע"א) כ', שמנהג זה שכ' הרמ"א ליכא בינינו, וכמ"ש הכנה"ג ומהר"י עייאש (הנ"ל). אלא שאף למנהגינו ומנהג שאר ארצות שלא להתענות ביום החופה, טוב שלא יאכל הרבה יותר מדי כדי שיהיה לבבו נכנע קצת וטוב לו. וכמ"ש הב"ש סק"ו למנהגם בימים שאין מתענין בהם כר"ח וכיוצא. וה"נ לדידן בכל הימים. עכת"ד. ובס' בן איש חי (פר' שופטים אות יג) הביא מ"ש הרמ"א שנוהגים להתענות, וה"ט משום שמוחלים לו כל עונותיו. וכי ע"ז, ופה עירנו רבים נוהגים בכך, ודוקא החתנים, אבל הכלות לא נהגו בכך, ולא נזדמן שום כלה שתתענה קודם החופה כלל. ע"כ. ונראה דהאידנא שעלו רוב תושבי בגדאד ואגפיה לארצנו הקדושה, יכולים לבטל מנהג זה, והחתנים יאכלו וישתו ביום חופתן, דהכי עדיף טפי, שיו"ט שלהם הוא וא"צ התרה כלל. (ובפרט שנראה מד' הבא"ח הנ"ל שלא כולם נהגו בזה.) וכמו שמתבאר בשו"ת רב פעלים ח"ב (חיו"ד סי' כג). וע"ע מש"כ לעיל (בחיו"ד סי' יא אות ה). ע"ש. ולפע"ד הרוצים להחמיר בזה לא עושים יפה, שהיא קולא הבאה לידי חומרא לדחות יו"ט שלו בשביל כך. וכמש"כ בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח ס"ס לד). ומכ"ש בזה"ז שירדה חולשא רבה בעולם. וכ"ש הכלות שאין צריך שיתענו ביום חופתן. וכמש"כ לעיל. ואל תשיבני מאיזה חכמים שאמרו שהחתנים צריכים להתענות גם כאן בא"י, שאין ספק שנעלם מעיניהם דברי כל האחרונים מגדולי רבני הספרדים וארצות המזרח, שהעידו בגדלם שאין אנו נוהגים כן. והא ודאי בראותם כל הרבנים הנ"ל הן הן יודו שאין להתענות. ומודים דרבנן היינו שבחייהו. ורק האשכנזים שנהגו פה להתענות ישארו במנהגם. הנלע"ד כתבתי. והשי"ת יעב"א.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קסז (8
בחתונה שבליל י"ב טבת אם צריכין החתן והכלה להתענות בי"א אף שהתענו בעשרה בטבת.
נשאלתי ממחותני הרב הגאון ר' יצחק אייזק טענדלער שליט"א בחתונה שבליל י"ב טבת שזמן התענית של החתן והכלה הוא בי"א אם יכולין לצאת בתענית דעשרה בטבת אף שהוא ביום אחד קודם לטעם שהוא לכפרה שהוא עיקר לדינא. והשבתי שאין יוצאין וצריכים להתענות בי"א ג"כ. וראיה מהמג"א /או"ח/ סי' תקע"ג סק"א שכתב דבימים שבין יו"כ לסוכות אף שהם מהימים שאין מתענין מ"מ מתענה חתן כיון שאינו מהגמ' ומשמע שאף למחרת יו"כ אף שהתענה אתמול ביו"כ ועדיף משאר תעניות שנתכפר בו ממש. ובאמת תמוה לכאורה מהא דבבא בן בוטא שהיה מביא אשם תלוי בכל יום חוץ ממחרת יוה"כ וא"כ גם החתן מ"ט מתענה. וצריך לומר דבחתן חוששין אולי עבר במזיד איזה חטא ושם באשם תלוי הוא רק על הספק ולכן צריך להמתין עד שיכנס לבית הספק. וא"כ כ"ש עשרה בטבת שלא נתכפר בו שצריך להתענות בי"א. ואין לומר דכוונת המג"א הוא רק על ג' ימים האחרים ולא על מחרת יוה"כ, דאם לא היה צריך להתענות במחרת יוה"כ הי' אסור להתענות דהא מימים שאסור להתענות בהם הוא והי"ל להמג"א לומר שבמחרת יוה"כ אסור ולא לסתום אלא ודאי שצריך להתענות. משה פיינשטיין.
