Jewish Lifecycles and Halacha

Dating: Dieting and Halacha

(1תלמוד בבלי מסכת תענית דף יא עמוד א

 

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא, דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר: מה תלמוד לומר +במדבר ו'+ וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים קל וחומר: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר - על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר: נקרא קדוש, שנאמר +במדבר ו'+ קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו. ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר - על אחת כמה וכמה. ולשמואל, הא איקרי קדוש! - ההוא אגידול פרע קאי. - ולרבי אלעזר, הא נקרא חוטא! - ההוא דסאיב נפשיה. - ומי אמר רבי אלעזר הכי? והאמר רבי אלעזר: לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו, שנאמר +הושע י"א+ בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר! - לא קשיא, הא - דמצי לצעורי נפשיה, הא - דלא מצי לצעורי נפשיה

(2תלמוד בבלי מסכת נדרים דף י עמוד א

 

תניא, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא.

(3רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א

 

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

 

(4ירושלמי נדרים פ"ט ה"א

 

 לא דייך במה שאסרתך תורה אלא שאתה אוסר דברים המותרים, ובכלל זה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית

(5לחם משנה הלכות דעות פרק ג

 

אך קשה מה שהקשינו דמסוגיא דהחובל משמע דר' אלעזר הקפר לית ליה ההיא ברייתא דקאמר אלא תנאי היא ומהדר לאשכוחי תנא דפליג ומשכח במסקנא רבי אלעזר הקפר משמע דברייתא לאו כוותיה אתיא אם לא שנאמר בדוחק דנהי דלפי מאי דס"ד הוה אמרינן תנאי היא אבל לפי מאי דאמרינן אלא רבי אלעזר הקפר לא צריכנא לתנאי אלא ברייתא כוותיה אתיא וזה דוחק גדול. ועוד קשה אסוגיי דפליגי אהדדי גבי נזיר טהור

 

(6תורה תמימה הערות במדבר פרק ו הערה פד

 

פד) עיין מש"כ לעיל בפסוק ה' בענין זה בדרשה קדוש יהיה וצרף לכאן. ואע"ג דפסוק זה בנזיר טמא כתיב, ס"ל לר"א הקפר דאפילו בנזיר טהור נמי חוטא הוא מפני שציער עצמו כמבואר, והא דנקט לשון זה בנזיר טמא משום דשנה בחטא שלא נזהר מטומאה והאריך נזירותו והוסיף צער על צערו שלא ליהנות מיין וכו', ולא ניחא ליה לאוקים כוליה רק בנזיר טמא משום דלפי"ז הוי הלשון על הנפש מיותר, דדי היה לכתוב אשר חטא והיינו יודעין דקאי אאיסור טומאה, אבל חטא על הנפש שייך בכל הנזירים, וכדמפרש. ועיין ברמב"ם פ"ג ה"א מדעות כתב ע"פ דרשה זו שאסור לאדם להרחיק עצמו לקצה האחרון מצרכי העולם הזה שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבוש מלבושים נאים רק שק וצמר קשה וכיוצא בזה, מפני שזו דרך רעה היא ואסור לילך בה והמהלך בה נקרא חוטא בק"ו מנזיר וכו', כמבואר לפנינו, וגם אמרו חז"ל [ירושלמי נדרים פ"ט ה"א] לא דייך במה שאסרתך תורה אלא שאתה אוסר דברים המותרים, ובכלל זה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תצדק הרבה וכו', עכ"ד. והרבה הלח"מ להקשות על הרמב"ם למה פסק כר"א הקפר אחרי דיש חולקים עליו וס"ל דהיושב בתענית נקרא קדוש, כמובא לפנינו לעיל בפסוק ה', ותמה אני שלא הביא מתשובת הרשב"א סי' של"א שכבר הקשו להרשב"א בזה והאריך בישוב הדבר. אבל האמת נראה לדעתי, דאחרי דכונת הרמב"ם כאן להורות דרך תמידי לכל בני האדם בכלל, בודאי אין סברא שמצוה לאדם לבלות ימיו בתעניות וסיגופים וכדומה, כי לבד שהסברא מחייבת כזאת שדרך כזה אינו מוביל למטרת בנין העולם וישובו שזה נגד רצון הקב"ה כמש"כ לא תהו בראה וגו', הנה יש עוד כמה מאמרי חז"ל המורים איסור בההנהגה כזו כמו בירושלמי קדושין פ"ד סוף הלכה י"ב אסור לדור בעיר שאין בה מרחץ וגינוניתא של ירק, עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל, ובתנא דב"א ריש פרק י"ד כל הקץ בחיים טובים בעוה"ז סימן רע לו, וכן נאמר ליהויקים (ירמיה כ"ב) אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה אז טוב לו, ואמרו חז"ל הוריות י' ב' מי סני לצדיקי דאכלי תרי עלמא, ובילקוט תורה פ' ראה רמז תתצ"א חבב הקב"ה את ישראל שהוא מצוה אותן שלא יצערו עצמן ויטלו שכר, ואף ידוע שכמה מצות אדם פטור מהן מפני צער הגוף, כמו מישיבת סוכה בגשמים ומתפילין במיחוש ראש וכדומה. הנה כי כן בודאי אין כל סברא שהחכמים דר"א הקפר יסברו ההיפך מכל אלה, ומה דס"ל שהיושב בתענית נקרא קדוש - זה קאי בודאי על מקרה צדדית וזמן ידוע ואדם מצויין וכדומה, אבל להנהגה כזו בכל ימי חיי האדם ובכל האדם בודאי אין איש סובר כן, וכיון שהרמב"ם איירי בכזה בספר החקים וההנהגה לכל האדם לכן מביא לסמך דברי ר"א הקפר, ודו"ק:

 

(7אליהו רבה (איש שלום) פרשה טו ד"ה כל אדם הקץ

 

כל אדם הקץ בחיים טובים בעולם הזה סימן רע לו, למה הוא דומה, למלך בשר ודם שזימן את עבדו יום אחד, החזיק לו טובה, זימנו שני ימים והחזיק לו טובה, שלשה והחזיק לו טובה, ארבעה והחזיק לו טובה, אילו שזימנו כל שמונת ימי החג על אחת כמה וכמה, משל למלך בשר ודם שאמר לעבדו, הרי אתה לפני שלשים יום בסעודה, טעם אצלו חמשה עשר יום, אותן חמשה עשר אמר לו, איני מבקשן, הרי הן לך מתנה, וטרף אותן בפניו, נמצא אותו העבד נעשה כפוי טובה לפני המלך, וכי זו היא דרך ארץ, אין זו דרך ארץ, מיכן ואילך מה עלינו לעשות,

 

(8שו"ת אגרות משה חושן משפט ח"ב סימן סה

 

, ואף כשסובל קצת רעבון, דהוא רק מחליף צער קטן תחת צער גדול, שזה ודאי לא רק שמותר אלא שמאותו הדין עצמו דאסור לחבול בעצמו ולהצטער מחוייב לנהוג כהדייעט שקבעו לו הרופאים.

 

ורק על אלו נשים שנוהגות בדייעט רק בשביל נוי ויופי שייך לידון אם מותר מאחר שמצטערות. אבל עיין במה שכתבתי בספר אגרות משה חו"מ ח"א סימן ק"ג דדבר פשוט שבשביל הרוחת ממון ושאר הנאות מותר להצטער במניעה משתיית יין משום דלא נחשב זה מצטער כלל מאחר דהוא שמח אדרבה מהממון שמרויח ומשאר הנאות שאית לו עי"ז מאחר דכל הצער הוא מצד שמתאוה ליין והרי מתאוה יותר להרויח כדחזינן שבשביל זה הוא נמנע מיין, והוא פשוט וברור וממש כן הוא הנאת האשה ממה שתהיה יותר נאה ויפה, לא מבעיא בפנויות שרוצות להנשא אלא אפילו נשואות כדי להתחבב על בעליהן וכדחזינן שרוצות יותר בהדייעט ולא משגיחות על שמצטערות מזה בשביל הנאתם מהנוי (וע"ע מש"כ מזה בתשו' להלן סי' ס"ו). אבל היתר זה הוא מצער המניעה מדברים מתוקים שהצער הוא רק ממניעת הנאה שנחשב הנאה כנגד הנאה ובוחרת בהנאת הנוי שגדולה לה ביותר, אבל אם בהדייעט מצטערת ברעבון אף שהוא באופן שאין לחוש להתחלות מרעבון כזה (עיין שבת דף ל"ג ע"א) דאיכא צער ממש בעצם לא מצד תאוה, הוא כצער דחובל בגופו ממש שכתבתי שם שאסור להרוחת ממון ולשאר הנאות. ולכן היה נוטה לאסור להרעיב עצמן בשביל נוי ויופי.

 

אבל הא חזינן במגילה דף ז' ע"ב דאיכא לפעמים שגם רעבון נעשה מצד טוב המאכלים שנמצא שגם צער רעבון תלוי בתאות הנאה, שלכן מאחר שבהנהגה לפי הדייעט איכא מדת אוכל שאין להיות בעצם צער רעבון, וא"כ הוא רק כצער של מניעת הנאה שאין לאסור כשהיא נהנית בשביל זה מנוי ויופי. ולכן אף שיש טעם לאסור כשיש לה צער רעבון אם הדייעט הוא רק לנוי ויופי לא בשביל בריאות הגוף, אין למחות בידן.