Jewish Lifecycles and Halacha
Pidyon HaBen—Caesar, the Spoons and the Vacuum
(1תלמוד בבלי מסכת בכורות דף מז עמוד ב
יוצא דופן והבא אחריו - שניהן אינן בכור לא לנחלה ולא לכהן, ר"ש אומר: הראשון - לנחלה, והשני - לחמש סלעים.
(2שולחן ערוך יורה דעה סימן שה סעיף כד
יוצא דופן והנולד אחריו כדרכו, שניהם פטורין. הראשון, מפני שלא יצא מהרחם; והשני, מפני שקדמו אחר.
(3תוספות מסכת עבודה זרה דף י עמוד ב
ה"ג כל נשיאיה ולא כל שריה פרט לקטיעה וכו' - ולא גרס שריה ולא כל שריה דקרא כתיב מלכיה וכל נשיאיה ואור"י דנשיא הוא הישיש שמפורש בספר יוסיפון שנשבעו רומיים שלא להמליך עליהם עוד מלך בשביל אחד שלקח אשה אחת בחזקה אלא שהיו ממנים ישיש אחד ולו שלש מאות יועצים ולסוף כמה שנים מלך עליהם אחד בחזקה שמתה אמו בלדתה ונבקעת בטנה ומצאוהו חי ומלך עליהם ונקרא קיסר בלשון רומי והוא לשון כרות בעברית ועל שמו נקראו כל המלכים שלאחריו קיסר.
(4פירוש המשנה לרמב"ם מסכת בכורות פרק ח משנה ב
[ב] אפשרות דבר זה לדעתי אני הוא שתהא האשה מעוברת בשנים, וקרעו את דפנה והוציאו אחר מהם ואחר כך יצא השני כדרך העולם, ומתה אחרי יציאת השני. אבל מה שמספרים בספורים שיש שהאשה תחיה אחרי קריעת דפנה ותהרה ותלד, איני יודע לכך הסבר והוא דבר מופלא מאד. ואין הלכה כר' שמעון.
(5תלמוד בבלי מסכת חולין דף ע עמוד א
בעי רבא: כרכו בסיב, מהו? בטליתו מהו? בשליתו מהו? בשליתו? אורחיה הוא! אלא: בשליא אחרת, מהו? כרכתו ואחזתו והוציאתו מהו? היכי דמי, אי דנפק דרך רישיה - פטרתיה! אלא, דנפק דרך מרגלותיו. בלעתהו חולדה והוציאתו, מהו? הוציאתו, הא אפיקתיה! אלא: בלעתו, והוציאתו, והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו, מהו? הדביק שני רחמים, ויצא מזה ונכנס לזה, מהו? דידיה פטר, דלאו דידיה לא פטר, או דלמא דלאו דידיה נמי פטר? תיקו.
(6שו"ת אבני נזר חלק יו"ד סימן שצא
דבר ילד בכור שהרופאים הוציאוהו מרחם אמו בכפות באופן שהכפות הי' מפסיקים בין ראשו לרחם. ולדינא אני מסכים עם כת"ר דפטור מפדיון באופן אם לא הי' רוב היקף הראש נוגע ברחם כמו שיבואר בסוף דברינו.
אולם כל זה צריך דרישה ברופאים כי שמעתי שפעולת האינסטראמענטין להרחיב פי הרחם לא שאוחזין בראש התינוק כלל. וא"כ א"צ לכל הפלפול הנ"ל. גם אפשר שאף רוב המגולה ע"י האינסטראמענטין אינו נוגע בפי הרחם. וא"כ נבוא לבעיא דרבא אי נגיעת רחם מקדש או אויר רחם מקדש:
טו) זכינו לדין הראשון דאפשר לחייבו משום ס"ס. שמא כרכו בסיב ג"כ קדיש. ואת"ל בחציצה אינו קדיש שמא מקצת רחם מקדש. ומ"ש כ"ת דקי"ל בסי' ש"ה דאפילו בספק ספיקא פטור איני יודע מה זה. והרי הרמב"ם מחייב בספק ספיקא. והטור לא השיג עליו אלא משום דלא הוי ס"ס. ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב. מ"מ במתנות כהונה מהני משום עני ורש הצדיקו [שו"ר כן בקצוה"ח בקונטרס הספיקות] ואף שאינו מתהפך הפר"ח העלה דאפילו אינו מתהפך הוה ס"ס. אולם זה לדעת הרמב"ן אבל להתוס' אין זה מוכרח וצ"ע:
(7שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ג סימן קכה
אבל לע"ד מסתבר בפשיטות דעיקר ענין חציצה ליכא לענין בכור אדם דהא לא מצינו שמצד חציצה לא יהיה הולד בדין בכורה אלא בבכור בהמה בבכורות שם /דף ט'/ בלשון שודאי חוצץ דאמר הגמ' בלשון קושיא ורבנן נהי דא"א לצמצם חציצה מיהא איכא ובחולין דף ע' בספק דבעי רבא כרכו בסיב מהו בטליתו מהו ופרש"י מהו שתהא חציצה ואמרינן כיון דלא נגע ברחם לא קדיש דהא רחם הוא דמקדש דבדידיה תלא רחמנא, וגם לא נמצא בדברי רבותינו המפרשים והפוסקים הרמב"ם ורא"ש ורמב"ן וטוש"ע ונו"כ שום רמז שה"ה לבכור אדם שאינו נפדה וגם לא בספרי תשובות הראשונים והאחרונים הידועים לא ראינו, ורק הגאון בעל אבני נזר והגאון בעל חלקת יואב ועוד בדברי רבותינו אחרוני האחרונים התחילו לדון בזה ורובן הם לחייב מצד דאין זה חציצה ממש ברוב הראש, וא"כ מסתבר שליכא ענין חציצה אף להסתפק אלא בבכור בהמה שבמעי האם הוא חולין עדיין וביציאתו דרך הרחם נקדש ולכן שייך שיהיה בזה ענין חציצה מהרחם שלכן לא יתקדש וגם ר' אחא בעי בחולין שם /דף ע'/ בנפתחו כותלי בית הרחם ולא נגע ברחם כשיצא שמא ג"כ לא נתקדש אף שהיה באויר הרחם ביציאתו מאחר שלא נגע ברחם וכל הספקות שבבעיות האמוראי בחולין שם הביא הרמב"ם בסוף פ"ד מבכורות מהל' י"ז ע"ס הפרק וברמב"ן בהלכות בכורות פ' הלוקח בהמה על מתני' דבהמה גסה ששפעה חררת דם שמביא מתני' המבכרת המקשה לילד וכל הגמ' שעליה ולא הזכירו שכן הוא גם בבכור אדם ספק וגם איך דינו בספק, שא"כ מסתבר שאף בחציצה ממש אינו פוטר בבכור אדם מפדיון דה' סלעים.
ויש גם טעמים שלא למילף בכור אדם מבכור בהמה דבכור בהמה שהוא דינים על גוף הבהמה ונעשה כל דיניו רק ברגע זו דהלידה, ובכור אדם ליכא שום דין על גוף האדם אלא חיוב נתינת חמש סלעים לכהן וחיוב זה לא נעשה תיכף בהלידה אלא רק אחר שיחיה שלשים יום, שלכן אף שג"כ צריך שיהיה פטר רחם מסתבר שאינו משום שהרחם עשה החיוב ויש שני דברים שצריכין לעשות החיוב דה' סלעים הרחם ויום השלשים אלא שהחיוב עושה רק יום השלשים אבל החיוב זה לא נאמר אלא כשהוא פטר רחם ולא בשאר ולדות וחשיבות פטר רחם ודאי לא תלוי בנגיעה ברחם אלא בלידה דרך הרחם איך שיהיה דחציצה לא יבטל מהולד שם פטר רחם.
והתחלתי לחפש בספרים דאחרוני אחרונים עוד וראיתי בלבושי מרדכי חיו"ד תנינא סימן ק"ל אשר כתב ג"כ שיש לחלק בכור אדם מבכור בהמה משום דאפשר שרק בבכור בהמה שיש בו קדושה ופטר חמור נמי כיון דהלכה כר' יהודה דאסור בהנאה ואסור בעבודה שייך שהרחם יעשה הקדושה ולא בכור אדם שאין בו שום קדושה, והוא חלוק בלא טעם שלכן אף שהזכיר טעם זה לא סמך עליו אלא לענין צרוף קטן לענין ההלכה, אלא מה שפסק לפדותו ומשמע שגם בברכה הוא משום דהוא ס"ס ספק אם איכא כלל דין חציצה וספק מחמת שודאי לא כיסה כל הראש, שמטעם זה הא יש לידון אם הוא ס"ס ממש ואם יש להוציא ממון בס"ס וגם אם יש לסמוך לעשות גם ברכה בס"ס כדהזכירו בשו"ת דאבני נזר והחלקת יואב, ומש"כ דאפשר דיש להחשיב דרכה בכך לפרש"י בחולין בכרכתו ואחזתו שהוא בעיא דאיכא עוד ספק לא נראה כלל להחשיב דרכה בכך בהכפות כיון שאין עושין זה אלא למקשה לילד, אבל לפ"מ שכתבתי הוא טעם גדול לא מצד שליכא קדושה בבכור אדם אלא שליכא שום דין על גוף הבכור בבכור אדם, וגם מטעם השני שהחיוב לא נעשה בהלידה אלא אחר שלשים יום שהוא ג"כ טעם גדול ואולי עוד יותר, והעיקר מהראיה הגדולה שלא אישתמיט בשום דוכתא אף לא בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים לפטור גם בחציצה בבכור אדם.
(8שו"ת צפנת פענח להגאון הרוגצ'ובר (בסי' ז)
שג"כ דן התם בענין בכור שנולד בלידת מלקחיים אם הוא חייב בפדיון, או שמא י"ל שהוא פטור מטעם שהמלקחיים חוצצים בינו לבין הרחם או מטעמים אחרים, ובסוף דבריו שם העלה דלעולם הוא חייב בפדיון עם ברכה, שמאחר ואין הרופאים אוחזים את ראשו במלקחיים להוציאו אלא רק לאחר שיצא כבר מבין השניים, ממילא אין בזה שום חשש חציצה כלל, כיון דמיד כשהוציא את ראשו חוץ לבין השניים יש עליו דין ילוד.
