Jewish Lifecycles & Halacha
Broken Engagements: A Communal Affair?
(1שולחן ערוך אבן העזר סימן נ
סעיף ה
יד] ראובן שידך בתו לשמעון בקנין ושבועה והשלישו שטרות, ואחר כך אירע שהמירה יא אחות המשודכת, יכול שמעון לחזור בו ופטור מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר (דהיינו הקנסות שעשו ביניהם). ואם החזיר השליש השטר למשודכת, לא עשה כלום. וה"ה אם נשתטית המשודכת, שיוכל המשודך לחזור בו. יב וכן אם קלקל המשודך מעשיו, יכולה המשודכת לחזור בה ופטורה מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר. ואם החזיר השליש השטר למשודך, לא עשה כלום. הגה: ויש אומרים דכל זה קודם ארוסין, יג (יג) אבל אחר ארוסין נסתחפה שדהו (מהרי"ק שורש קע"א /ק"א/). ועיין בי"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ג וסי' רל"ב שם סעיף ט"ז.
סעיף ו
טו] כשרוצין לעשות הבטחות לשדוכין, עושים בענין שלא יהא אסמכתא, דהיינו שעושים שטר מזה שחייב לחבירו מנה, ואחר שחייב עצמו מנה (מתנה עם אבי הכלה) שאם יקיים השדוכין ויכנס לחופה עם משודכתו זאת הרי החוב מחול לו, ואח"כ עושים שטר שחבירו חייב לזה מנה, ומתנה עמו שאם יכניס בתו לחופה עם זה המשודך יהא החוב מחול לו, ומניחים שני שטרות אלו ביד שליש. הגה: יד טז] ויש אומרים דכל קנסות שעושים בשדוכין אין בהם משום אסמכתא (תוס' פרק איזהו נשך והרא"ש פ"ד דנדרים). וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשדוכין, וכמו שיתבאר בח"ה סימן ר"ז. יז] ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות, אבל קבלו קנין על מנת לכתוב השטרות, וקודם שנכתבו טו חזר אחד בהם ומיחה בעדים שלא לכתוב השטרות, (יד) הרשות בידו למחות בשטר (תשובת הרא"ש כלל ל"ד) (וכמו שיתבאר בח"ה סי' ל"ט וסי' רמ"ג). יח] י"א דמי שפסק על בתו (שם כלל מ"ג) או על בת בתו (הרשב"א סי' תשכ"א /תשע"א/) או קרובתו שתנשא לפלוני, ואחר כך אין הבת רוצה, טז (טו) דהפוסק פטור מן הקנס, דזה מקרי אונס אע"ג דלא התנה, (טז) יט] ובלבד שלא יהא ערמה בדבר. (יז ועיין לקמן ס"ס ע"ז). יח כ] וכן בשאר אונסים, (יז) כגון שמת הפוסק, יט (יח) אין יורשים צריכין לקיים, (יט) ופטורים מן הקנס. כא] ודוקא בפסיקא בעלמא פטורים מן הקנס, אבל אם נתחייב עצמו בשטר, (כ) חייבין יורשיו לשלם, ולא מהני אונס ועיין לקמן סי' נ"א (שם תמצאנה). כב] שנים ששידכו ביניהם והיו דרים בעיר אחת ועשו קנס ביניהם, כ ואח"כ יצא אחד מן העיר ורוצה שהשני ילך אחריו לקדש, (כא) אם אינו רוצה, כג] פטור מן הקנס (ריב"ש סימן קע"ז ובתשובת הרמב"ן סי' רע"ח). כא (כב) ועיין בח"ה סימן י"ב סעיף ט' אם רוצה העובר ליתן הקנס, אי מחויב לקיים הדבר מצד קיבול הקנין.
(2שולחן ערוך יורה דעה סימן רלו סעיף ו
כא] שנים שנשבעו לעשות דבר אחד, ועבר אחד מהם על השבועה, (ד) השני פטור ואינו צריך התרה. לפיכך איש ואשה שנשתדכו זה לזה וקבלו חרם לינשא לזמן קבוע, מי שיעכב והעביר המועד אסור לינשא לאחר, והלה מותר ואינו צריך התרה. וגם המעכב עצמו מותר בלא התרה לאחר שנשא שכנגדו
(3הג"מ דיבמות סי' קח
יש חרם הקהלות על מי שחוזר מהשידוך ואין לו היתר אלא בהתרת הרבה אנשים או שיפטרו זה לזה
(4שו"ת מהר"י ווייל סימן קלז
וסברא גדולה היא כיון דטעמא שהחמירו משום דהוי כמו כריתת ברית. ומכח תקנת ר"ת והגאונים שתקנו שאין להתיר החרם שמקבלים לאחר תשומת יד אלא במאה אנשים אין לאסור מלהתיר לה דלא נתפשטה אותה תקנה. דהא תקנו גם כן דאין להתיר תשומת יד בלא קבלת חרם אלא בשלשים אנשים ואותה תקנה לא נתפשטה דהא חזינן כמה זימנין דחוזרין בו ונותנים הקנס בלא התרה וליכא מאן דפליג להיות פוצה פה שנוגע הדבר בחרם הקדמונים.
(5דעת הט"ז,
בזה"ז גם בסתם כשעושים ר"פ =ראשי פרקים= הוה כהתנה ע"מ שיכתבו תנאים, ויוכל לחזור כל זמן שלא כתבו
(6שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא - יו"ד סימן סח
בהא סליקנא שבטענה זו לבדה שאומרת מאוס עלי יש די והותר לפוטרה מהחרם ושבועה ות"כ כי השבועה ות"ק /ות"כ/ לא נעשה כלל ואף אם היו נעשים בפועל היו יכולים להתיר לה בלא דעתו ונתינת הקנס היא גופא אמתלא מבוררת אלא שאין צריך התרה שבאמת לא נשבעה ולא קיבלה החרם בפועל ולא תקעה כפה כלל כמבואר כל זה למעלה. וחרם הקדמונים בטל ע"י טענת מאוס עלי אפילו בלי בירור מאחר שאומרת שמעולם לא היה אהוב לה וק"ו אם תאמר אמתלא טובה למה מאוס עליה שאז אפילו הקנס אין כאן חיוב אלא שכבר כתבתי שאין רצוני לדבר מדבר שבממון רק בדבר שבועה וחרם שזה דבר הנוגע לשמים. ולדברי הראשונים אני חוזר להיות חתימה מעין הפתיחה שכל דברי בכל זה הקונטרס אינו דרך פסק רק דרך הוראה באיסור והיתר. ואני גוזר על הבתולה פלונית הנ"ל שלא תלמד מדברי הנ"ל לעשות ח"ו מעשה לכנוס לחופה וקידושין עם אדם אחר יהיה מי שיהיה עד שיהיה לה רשות מהאינשטאנץ הגדול ה"ו קונסיסטאריום פ"ט יר"ה ואם הם בעצמם יתרצו לפתוח העיקול שעיקלו שבל יסדרו לה קדושין עם אדם אחר וכאשר יתנו לה רשות שתנשא לאחר אזי תוכל להסתייע מדברי אלה שלא יאמרו עליה שאינה יוצאת ידי שמים כי מעלה מעל בחרם ויועילו לה דברי אלה שאינה עבריינית ולא יוציאו עליה שם רע. אבל כל זמן שאינה משגת רשיון כנ"ל מהאינשטאנץ הנ"ל גם דברי אלה בטלים ומבוטלים. ואת הנלע"ד ע"פ דין ודת תוה"ק כתבתי וחתמתי היום יום ה' כ"ג לחודש שבט תקל"א לפ"ק.
(7שו"ת שבות יעקב חלק א סימן קד
כן יש לומר דספק חרם להחמיר (ועיין בתשוב' עבוד' הגרשוני סי' ס"ח וק"ג) אכן גם על זה אין בידינו לכופו אפי' בודאי חרם כזה וכמ"ש הסמ"ע בח"מ סי' רמ"ה ובתשובת מהר"מ מינץ סי' ט"ז דעבריינא מקרי אבל אין בידינו לכופו עכ"ל ועיין בנחלת שבעה דין תנאים ראשונים סי' ח'. וכ"ש בנדון שלפנינו דהוי ספק דאפשר דעבריינא ג"כ לא מקרי.
(8בית שמואל אבן העזר סימן נא
מיהו אם הוא נותן הקנס אין הבעל דבר יכול לכופו אלא הב"ד יכולים לכופו בשביל החרם
(9שו"ת מהרש"ם חלק א סימן קטו
מ"ש רו"מ דגם אחר שיצא פסק הפשר לא נתרצית הכלה השני' למחול, וחשש רו"מ לסדר הקידושין עם הראשונה ע"פ ח' הקהלות, והביא מדברי הט"ז יו"ד סוף סימן רל"ו, ודברי סמ"ע סימן רמ"ה, ותשו' בי"ע סוף סימן קי"א, דבנותן הקנס אין לחוש על ח' הקהלות. הנה בתשו' מהרי"ו שם, כתב להוכיח דלא נתקבל תקנת הקדמונים בזה, ולכן אין מדקדקין בכך. וע' בהגהת רב"פ על הנו"ב סימן ס"ח בזה. ובנ"ד שלא נכתב בהתנאים שהקנס לא יפטור, יש לומר דלכ"ע בנותן הקנס פטור. וכיון שנעשה פשר בקגא"ס בעסקי ממון אין לחוש יותר. ועוד דהא דאין להתיר ח' ותק"כ שנעשה ע"ד חבירו, היינו בנוגע לטובת חבירו, אבל בנ"ד שנעשה פשר ואין בידה לתבוע ממון יותר, שוב אינו נוגע לטובתה, ויוכל להתיר גם בלא דעתה. וכה"ג מבואר בתשו' מהרי"ט ח"א סימן א'. אבל בדליכא צד היתר, כגון שיודעים שנתקשר החתן עם אחרת ולא בא עמה לעמק השוה, בודאי אסור לסדר לו חופה וקידושין, דהא בידו למחות והוי כמסייע ידי ע"ע.
(10שו"ת חתם סופר חלק ג (אה"ע א) סימן קיב
מ"מ מודים הכא בנדון דידן שהוא כפרה כל זמן שיש קצת תלי' לומר דניחא לי' דלהוי לי' כפרה תלינן כל מן דין ידי תיכון עם מעכ"ת כשרוצה לכוף א' לקידושי ואין כאן בית מיחוש.
אכן מה שרמז דאפשר דנפיק מני' חורבא לא ידעתי על מה נתכוון אם הוא במ"ש רמ"א בי"ד סי' של"ד ס"א הנה אעפ"י שט"ז שם הרבה להשיב על דברי מהרא"י מ"מ אין דבריו מוכרחים וכבר מחה לי אמוחי' בחו"י סי' קמ"א ויעמ"ש נקודת הכסף שם (עיי' ח"ס יו"ד סי' שכ"ב) ומ"מ למעשה צריך מיתון קצת ואם יצטרך לכיוצא בזה עוד חזון לפלפל אי"ה. ואם כוונתו כפשוטו שלא יהי' שלום ביניהם פשיטא שהאמת אתו וכן אמרתי להמכ"ד כי לדעתי טוב להפריד בין הדברים
(11שו"ת אגרות משה אבן העזר ח"א סימן צא
אבל כשנעשה הקנין שנוהגין אף שהקנין לישא זא"ז לא מועיל דהו"ל כקנין דברים כדאיתא בסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק י"ב וא"כ להסוברים דבהפקר ומתנה ליכא דין מהפך בחררה, גם אחר הקנין אין להיות דין זה, מ"מ אסור מצד החרם שיש בבטול שידוכים ואינו מצד שהקנין מהני לזה אלא משום דכיון דנהגו לעשות קנין לא הוי גמר הדבר ממש כ"ז שלא עשו קנין ואם נהגו דוקא בכתיבת תנאים לא הוי הגמר אלא בכתיבת התנאים דהוי כהתנו ע"מ שיכתבו השטרות שכתב הרמ"א שם. ולכן אם החליטו לגמור השידוכין ולא יעשו שום דבר לא קנין ולא כתיבת תנאים כמו שנוהגין הרבה בכאן על זה לבדו יש כבר החרם (ומה שנוהגין הרבה לכתוב תנאים כשנתאספו הקרואים להחופה אינו כלום לענין גמר השידוכים כדחזינן שכבר הכינו כל דבר להחופה והוציאו הרבה ממון וא"כ החשיבו כגמור מכבר והוא מהחלטתם לבד) וא"כ אסור לאחרים להשתדך לה ולגרום שתעבור על החרם. ונמצא שבמדינתנו כאן כשלא התנו בעת שהחליטו לגמור הענין לעשות כלום שברוב הפעמים הם כבר בשם חתן וכלה תיכף אחרי החלטתם אף שליכא האיסור מצד מהפך בחררה לסברא הראשונה יש האיסור מצד החרם. אך כשעדין לא פרסמו שהם חתן וכלה אולי אף במדינתנו כאן לא נחשב גמר ממש וליכא עדין החרם. ויש להחמיר כי בספק חרם הרבה סוברים שהוא לחומרא.
… יצא לן לדינא שכ"ז שלא הוסכם בין שניהם לגמור השידוכין ליכא שום איסור לאחרים להשתדך לה. ואחר שנגמר הענין במקום שהדרך לעשות קנין או כתיבת תנאים להחשיבם בשם חתן וכלה ועדין לא עשו תלוי זה במחלוקת דהפקר ומתנה ומאחר שהרמ"א מסיק שסברא הראשונה עיקר ליכא האיסור לאלו הרוצים דוקא בנערה זו אבל מן הראוי לירא ה' להחמיר לחוש לסברא אחרונה שהיא שיטת רש"י. ואם כבר עשו קנין או כתיבת תנאים או אף לא עשו כלום במקומות שאין נוהגין בדוקא לעשות איזה דבר כמו במדינתנו בכאן (דמה שכותבין בשעת החופה אינו כלום) ואף במקומות שנוהגין אבל הם לא חשבו לעשות כבר חל החרם שלא לחזור ואסור לאחרים להשתדך לה מתרי איסורי חדא במה שגורם לה שתעבור על החרם ב' שממילא יש עליו גם איסור מהפך בחררה.
