Jewish Lifecycles & Halacha

Aufruf: Throwing Caution to the wind

 

 

רות רבה (וילנא) פרשה ז סימן יא (1

 

 בראשונה היו קונין במנעל ובסנדל שנאמר שלף איש נעלו, חזרו להיות קונין בקצצה, ומהו דין קצצה, א"ר יוסי בר אבין כל מי שהוא מוכר שדהו לגוי היו קרוביו מביאין חביות מלאות קליות ואגוזים ומשברין בפני התינוקות והתינוקות מלקטין ואומרין נקצץ פלוני מאחוזתו, החזירה היו אומרים חזר פלוני לאחוזתו, כך כל מי שנושא אשה שאינה הוגנת לו היו הקרובים מביאין חביות מלאות קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות והתינוקות מלקטין ואומרין אבוד פלוני ממשפחתו, גרשה היו אומרין חזר פלוני למשפחתו

 

תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק א הלכה ה (2

 

אמר רבי יוסה בי רבי בון אף מי שהוא נושא אשה שאינה הוגנת לו היו קרוביו מביאין חביות וממלין אותן קליות ואגוזים ושוברין לפני התינוקות והתינוקות מלקטין ואומרי' נקצץ פלוני ממשפחתו ובשעה שהוא מגרשה היו עושין כן ואומרין חזר פלוני למשפחת

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נ עמוד ב (3

 

תנו רבנן, ארבעה דברים נאמרו בפת: אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין זורקין את הפת, ואין סומכין את הקערה בפת. אמימר ומר זוטרא ורב אשי כרכו ריפתא בהדי הדדי אייתי לקמייהו תמרי ורמוני, שקל מר זוטרא פתק לקמיה דרב אשי דסתנא, אמר ליה: לא סבר לה מר להא דתניא: אין זורקין את האוכלין? - ההיא - בפת תניא. - והתניא: כשם שאין זורקין את הפת כך אין זורקין את האוכלין! - אמר ליה, והתניא: אף על פי שאין זורקין את הפת אבל זורקין את האוכלין! - אלא לא קשיא: הא - במידי דממאיס, הא - במידי דלא ממאיס. תנו רבנן: ממשיכין יין בצנורות לפני חתן ולפני כלה, וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים, אבל לא גלוסקאות - לא בימות החמה ולא בימות הגשמים.

 

רש"י מסכת ברכות דף נ עמוד ב (3a

 

מידי דממאיס - שמתמעך בזריקתו, כגון תאנים שבשלו כל צרכם ותותים.

דלא ממאיס - רמון ואגוז וכל דבר קשה.

 

רמב"ם הלכות ברכות פרק ז הלכה ט (4

 

אין מניחין בשר חי על הפת, ואין מעבירין כוס מלא על הפת, ואין כ סומכין את הקערה בפת, ואין זורקין את הפת, ולא את החתיכות ולא את האוכלין שאין להן קליפין, כגון תותים וענבים ותאנים מפני שהן נמאסין, ומותר למשוך את היין בצינורות בבתי חתנים וזורקין לפניהם ל קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים מפני שנמאסין, ואין נוטלין ידיהן ביין בין חי בין מזוג, וכן אין מפסידין שאר אוכלין ומשקין דרך בזוי ובעיטה.

 

תוספות מסכת ברכות דף נ עמוד ב (5

 

ולא בימות הגשמים - אע"פ שבאגוזים אין האוכל נמאס בתוכו מ"מ כשהן נופלים בטיט נמאסים ומיהו עכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים צריך ליזהר שלא יזרקום אלא במקום נקי.

 

בית יוסף אורח חיים סימן קעא (6

 

ה ואהא דתניא זורקים לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה אבל לא בימות הגשמים כתבו התוספות (שם ד"ה ולא) ולא בימות הגשמים אע"פ שבאגוזים אין האוכל נמאס בתוכו מכל מקום כשהן נופלין בטיט נמאסין. ומשמע מדבריהם שאפילו כשהם בקליפתם אין זורקין אותם בימות הגשמים: וכתבו עוד התוספות דעכשיו שדרכן לזרוק חטים בבית חתנים צריך ליזהר שלא יזרקום אלא במקום נקי. וכן כתב ה"ר יונה (שם ד"ה וזורקין) וכן כתוב בהגהות מיימוניות פ"ז (ברכות אות ל) וכתוב עוד שם שמהר"ם (על הכל סי' יג) צוה לכבדם משם כדי שלא ידרסו עליהם ולא נהגו כן: כתב הרוקח (סו"ס שלא) במסכת סופרים (פ"ג הי"ד) רבי אליעזר בן יעקב אומר כל אוכל שגמרו בידי אדם מותר לכסות בו רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו יד ועוקץ מותר לכסות בו ע"כ. ומשמע דאפילו מאן דפליג על שמואל מודה דבכהאי גונא שרי להשתמש באוכלין:

 

שולחן ערוך או"ח סימן קעא סעיף ד (7

 

(יט) ממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה, (כ) והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור; וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, שאינם נמאסים; אבל לא בימות הגשמים, מפני (כא) ד שנמאסים; אבל (כב) לא גלוסקאות לעולם.

 

משנה ברורה סימן קעא ס"ק כא (8

 

(כא) שנמאסין - ואע"פ שאגוזין [יט] יש להם קליפה ואין האוכל שבתוכן נמאס מ"מ בימות הגשמים שיש רפש וטיט ומתלכלכין שם נמאסין להגביהן ואיכא הפסד אוכלין. יש מקומות שהנהיגו כהיום לזרוק צמוקין לפני החתן בשבת שלפני חתונתו בשעה שקורין אותו למפטיר ולא יפה הם עושין שרכין הם ונמאסין עי"ז כנ"ל:

 

שער הציון סימן קעא ס"ק יט (9

 

(יט) בית יוסף בשם תוספות. ועיין במסכת שמחות פרק ח דמשמע דאגוזים בקליפתן שרי אף בימות הגשמים [עיין בנחלת יעקב], וכן מוכח בגרסת הגר"א שם, ולדידהו מיירי הברייתא באגוזים קלופים:

 

שו"ת ציץ אליעזר חלק כא סימן כ (10

 

ולענ"ד נראה שהונהג כן לקרותו רק למפטיר ולא בתוך ז' קרואים, מפני שהרי מזמרין עליו וזורקים על ראשו וכו' חבילות מטעמים וכו', ונעשה עי"כ רעש ובלבול בביהכ"נ מקטנים וגדולים. והיה זה בגורם לקלות ראש ובלבול, והפרעה במדה ידועה להמשכת הקריאה והאזנה בכובד ראש כדרוש, לכן הנהיגו לקרותו בסוף הקריאה ולמפטיר.