Jewish Lifecycles & Halacha
Aufruf: Aliyah Entitlement
פרקי דרבי אליעזר (היגר) - "חורב" פרק יז (1
ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני הב"ה, וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים אחד לחתנים ואחד לאבלים ולמנודים, והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו, והנכנס בשער חתנים היו יודעין שהוא חתן, והיו אומרים לו השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות, והנכנס בשער האבלים והיה שפמו מכוסה והיו יודעין שהוא אבל, והיו אומרין לו השוכן בבית זה ינחמך, והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה היו יודעין שהוא מנודה והיו אומרין לו השוכן בבית הזה יתן בלבך לשמוע דברי חביריך ויתן בלב חבריך לסלוח לך ויקריבוך אצלם כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, ומיום שנחרב בית המקדש התקינו חכמים ז"ל שיהיו חתנים ואבלים הולכין לבית הכנסת ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואים את החתן ושמחים עמו ורואין את האבל ויושבין לארץ כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, ועליהם הוא אומ' ברוך אתה ה' נותן שכר טוב לגומלי חסדים.
מגן אברהם סימן רפב (2
ויום שמת בו אביו או אמו ג"כ קודם לאבי הילד, ובשבת שהולכים לבית הכנסת אפילו לבן הוא קודם לכל החיובים [ומ"מ נ"ל דסנדק קודם] חוץ מן החתן בשבת שמזמרין אותו,
ביאור הלכה סימן קלו (3
* בשבת ויו"ט וכו' - ועתה נסדר החיובים שהסגן מחוייב לצוות לקרותם קודם לאחרים וכפי התקנות והנהגות שהנהיגו רבותינו הגדולים וכפי המבואר בלבוש ומ"א בסי' רפ"ב וש"א. חתן ביום חופתו. חתן בשבת קודם החתונה שמזמרים אותו. נער שנעשה בר מצוה באותה שבת. בעל אשה יולדת בשבת שהולכת לביהכ"נ. חתן בשבת שאחר החתונה. יאר צייט בשבת שהוא יום שמת בו אביו או אמו. אבי ילד זכר בשבת שלפני המילה ויש מקומות שנוהגין שגם המוהל והסנדק הם חיובים ויש שאין נוהגין כן רק מכבדין אותן בהגבהת הס"ת. חתן ביום חופתו. היינו בחול כשיעשה החופה ביום זה הוא קודם לכל החיובים אפילו לנער שנעשה בר מצוה ביום זה וכ"ש שקודם ליא"צ. נ
ספר העיתים סימן קפח (4
ואיצטרכינן לפרושי בשבת חתן משום דאיכא ביה מנהגות טובא איכא אתרין דמפקין תרי ספרי וקרו חד בענינא דיומא וחד בפרשת חתן דהוא ואברהם זקן וקרי מפטיר בהפטורה של חתן שוש אשיש, והאי מנהגא מעולה מדכולהו וכבר פירשנו זה בהלכות ספר תורה ולכך לא הוצרכנו להאריך טובא
רבינו בחיי פרשת חיי שרה (5
(ג) אשר לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. הזהירו בשבועה שלא יקח אשה לבנו מבנות כנען הזרע המקולל, לפי שהאשה מוכנת לפורענות תטה את האדם לצדה, כי כן עשתה אם כל חי. וכמו שידוע מענין שלמה ע"ה בנשים נכריות שנשא עמוניות מואביות צידוניות חתיות, שהעיד עליו הכתוב: (מלכים - א יא, א) "נשיו הטו את לבבו", ועל כן הוקבע בישראל מנהג לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונתו להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא יקח אשה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר: (משלי לא, ל) "שקר החן והבל היופי", ולא לשם ממון, כי הממון עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים, ולא לשם שררת הקרובים ובני משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר, לפי שהוא נכשל ונענש בכל אחת ואחת משלש כוונות אלו, אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במדותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע היין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו.
ועוד יש בפרשה זו אזהרה לאדם שישא אשה מבנות משפחתו ושידבק בקרובותיו, כי כן עשה אברהם שנאמר: כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק, וכן עמרם שכתוב בו: (שמות ב, א) "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי", כי כשהבריות מזדווגות כל אחד ואחד אל מינו השלום מתקיים ומתרבה בעולם, ואם אולי ישא אשה למטה ממדרגתו יהיה לבו גס עליה ויגיע לו קלון, גם אם ישאנה למעלה ממדרגתו תתגאה עליו וכל ימיהם יעמדו בקטטה ומריבה. וכבר המשילו רז"ל (פסחים מט א) המשפחות הדבקות זו עם זו שכולם מתאימות במעלה שוה: משל לענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל. וכשאחת הגונה והאחרת לא כן, אמר המשל לענבי הגפן בענבי הסנה דבר כעור אינו מתקבל. ועל כן ראוי לאדם שישא אשה לשם שמים, הטובים ידבקו בטובים והרעים לא יוכלו להדבק רק עם הרעים, כי כל אחד הולך אחר מינו והדומה לו, שהרי הטובים מואסים את הרעים, ועל כן תבא המריבה בחבורם, כי אין השלום מתקיים אלא כשהם מזדווגים כל אחד ואחד אל מינו, וזהו שכתוב: (תהלים קכה, ד) "הטיבה ה' לטובים ולישרים בלבותם", קרא הכתוב המזדווגים אלו עם אלו אשר כוונתם לשם שמים טובים וישרים, והגיד הכתוב כי כשהטובים דבקים עם הישרים, "והמטים עקלקלותם עם פועלי האון", אז יהיה שלום על ישראל.
שולחן ערוך או"ח סימן קמד (6
סעיף ב
(י) נוהגין בשבת ה שיש בו חתן, לומר אחר הפטרת (הפטרה י"א שהוא מלשון אין מפטירין אחר הפסח, שענינו סילוק, כלומר: תפלת שחרית) השבוע, שנים או שלשה פסוקים מהפטרת שוש אשיש (ישעיה סא, י - סג, ט), וכשחל ר"ח בשבת וביום א', אחר שמפטירין ההפטרה בשבת, (יא) אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מחר חודש (שמואל א. כ, יח - מב) <ג> ואין למחות בידם ((יב) וע"ל סי' תכ"ה סעיף ג' ובסוף סי' תכ"ח היאך נוהגין).
משנה ברורה סימן תכה (6a
(יב) אם היה חתונה בר"ח - ר"ל דמנהג הוא בשבת שיש חתן לדחות הפטרת השבוע ולקרות הפטרת שוש אשיש שהוא מענינא כדמבואר לקמן בסוף סימן תכ"ח ומבואר שם דכ"ז הוא בשבתות דעלמא שאין הפטרה שלהם מוזכרת בש"ס אבל בהפטרות שנזכרים בש"ס ומדרשים אין דוחין אותן מפני חתונה שאין זה אלא מנהג בעלמא וגם אחר שקראום אין לקרות שוש אשיש מפני שאין מדלגין מנביא לנביא וע"ז אשמעי' כאן בהג"ה [ד] דעכ"פ במקום שהם בנביא אחד כגון בשבת ר"ח שקורין השמים כסאי שהוא בנביא אחד עם הפטרות שוש אשיש אז אין לדחות שוש אשיש לגמרי ויש לקרות מקצת ממנה אחר שיסיים השמים כסאי:
ערוך השולחן אורח חיים סימן קמד סעיף ה (6b
תב רבינו הב"י בסעיף ב' נוהגים בשבת שיש בו חתן לומר אחר הפטרת השבוע שנים או שלשה פסוקים מהפטרת שוש אשיש וכשחל ר"ח בשבת וביום א' אחר שמפטירין ההפטרה של שבת ר"ח אומרים פסוק ראשון ופסוק אחרון מהפטרת ויאמר לו יהונתן מחר חדש ואין למחות בידם עכ"ל ואע"ג שמדלגין מנביא לנביא בשני עניינים מ"מ אין למחות וכתבו הטעם משום דעתה אין משהין הרבה שנכתבו בקונטרוסין [ב"י וט"ז סק"ג] ותמיהני דהא מנביא לנביא גם בכה"ג אסור ועוד דזהו למפרע דהפטרת שבת ר"ח הוא סוף ישעיה ושל מחר חדש הוא בשמואל והלבוש כתב הטעם דבחתן בשוש אשיש הוא כעין זמר בעלמא ולית לן בה והך דשבת ר"ח באמת לא הזכיר כלל ע"ש וזהו מטעם שכתבנו ואולי משום דכיון דאין אומרים רק שני פסוקים לא חיישינן לה ואצלינו באמת אין המנהג כן וגם הפטרת חתן שוש אשיש ג"כ אינם נוהגים בכל המדינות שלנו והספרדים היו נוהגין כן ויש שם שנהגו גם לקרא בתורה לחתן בפרשה ואברהם זקן ובמדינותינו אין ידוע זה כלל:
שו"ת ציץ אליעזר חלק כא סימן כ (7
ולגבי מפטיר כבר ביארתי וביררתי בספרי ציץ אליעזר חלק ט"ז סימן ל"ח דאפילו לאבל תוך יב"ח אין חיוב בגדול, ומכ"ש שאין חיוב בשבת שלפני היאר"צ. ושאין לעשות מאמץ לחזר להשיג עליית המפטיר כדיעו"ש. ואין משום מנהג ומהיות טוב, גם בחתן שלפני החתונה יש מנהג על כך לקבלת מפטיר, ויעוין בספר שולחן העזר ח"ב סימן ו' סעי' א' בשמלה לצבי סק"ג שמזכיר כבר ממנהג זה שהחתן לפני החתונה עולה למפטיר, ורק שואל דמדוע לא יעלה בתוך ז' קרואים מאחר שחיוב הוא, אבל מסיים וכותב דעכ"פ הנח לישראל ומנהג ישראל תורה הוא ע"ש.
באשר על כן נראה לדעתי להלכה, שיש לתת המפטיר לחתן בשבת קודם החתונה שמזמרין אותו, וזה שבשבת קודם היאר"צ שלו יקבל עליה רגילה בקריאת התורה
.
שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קמב (8
א"כ כ"ש שיש להם רשות לקבוע חיובי ממון להכנסת הקהל עבור ביהכ"נ על דברים שאין בזה שום עולה כהא דהרוצה שיקראו לתורה לכל אורחיו שהביא לשמחת החתן ולעשות שם שמחה ומשתה שרשאין. וא"כ הוא טענה גדולה גם מצד זה שאם יש אצלם סך קבוע באספת המנהיגים שיתחייב לשלם הסך ההוא אף בלא ידע, אם לא באופן שאם היה יודע מתחלה היה נוסע למקום אחר שלוקחין פחות אבל אם אף כשידע מתחלה היה עושה שם יש לטעם זה לחייבו אף שלא ידע מתחלה.
אך אם לא נקבע המקח באספת המנהיגים ליכא טענה זו אלא טענה ראשונה שג"כ צריך לשלם כמו שמשלמין הבינונים. אבל כיון שהוא דבר חדש טוב לפשר ביניהם קצת כגון לפחות שליש מהסך שמחולקין וכפי שיראה כתר"ה. והנני ידידו מוקירו בלו"נ, משה פיינשטיין
