: Is Being Machmir Frum or Folly?

 

משנה מסכת אבות פרק א משנה א (1

[א] משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:

 

פירוש רבינו יונה על אבות פרק א משנה א (2

ועשו סייג לתורה - כענין שנאמר (ויקרא י"ח ל') ושמרתם את משמרתי כלומר עשו משמרת למשמרתי והסייג הוא דבר גדול ומשובח לעשות סייג וגדר למצות לבל יוכל להכשל בהם הירא את דבר ה' לכן המקיים את דברי חז"ל שהם סייגים למצות של תורה חיבב היראה ממי שעושה המצוה עצמה כי אין עשיית המצות הוכחה ליראה כמו השומר לסייגים שהוא נזהר מתחלה שלא יביא לידי פשיעה. אך העושה המצוה ואינו מקיים הסייג מראה לנו כי אם ייטיב בעיניו לעשות מצוה אל ירע בעיניו אם יפשע בה ולפרוץ פרץ לא חש מפני היראה ופורץ גדר ישכנו נחש. הנה כי דברי חכמים ז"ל יסודות ואילנות ליראת שמים שהוא עיקר העולם ויסוד המעלה. וכל מצות כלם פרפראות אליה. וזהו שאמרו במדרש כי טובים דודיך מיין חביבין דברי סופרים מיינה של תורה:

 

רמב"ן ויקרא פרק יט פסוק ב (3

והענין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין, א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה:

לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות. ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב א) שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין, ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו. ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה בנח ובלוט. וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כענין שהזכירו (חגיגה יח ב) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים, וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן. וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיה ט טז) וכל פה דובר נבלה, ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו:

 

רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א (4

שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.

 

שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרלט סעיף ז (5

הגה: (מג) <יח> ויעור משנתו (טור). מי שהוא ישן בסוכה וירדו גשמים, אין צריך לשער בכדי שיתקלקל התבשיל, דבגשמים מועטים הוי צער לישן שם ויוכל לצאת (מהרי"ו); * (מד) <יט> וכל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא משם, אינו מקבל עליו שכר ואינו אלא * (מה) הדיוטות (הגה"מ פ"ו); וכשיוצא מן הסוכה מכח הגשמים, אל יבעט ויצא, אלא יצא כנכנע כעבד שמוזג כוס לרבו ושפכו על פניו. (מהרי"ל).

רש"י מסכת ביצה דף ב עמוד ב (6

דהתירא עדיף ליה - טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר.

 

א. חומרא כנגד מצוה אחרת

 

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כא עמוד ב( 7

הוא היה אומר: חסיד שוטה כו'. היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה

 

תוספות מסכת סוטה דף כא עמוד ב (8

היכי דמי חסיד שוטה - ירושלמי ראה תינוק מבעבע בנהר אמר לכשאחלוץ תפילין אצילנו עד כשהוא חולץ תפילין הוציא זה את נפשו.

 

שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן מה (9

אכן בתשובת מהרי"ל סימן קפ"א דף כ"ה ריש ע"ג מה שנדפס בדפוס הענוא כתב וז"ל מ"ש במרדכי דהר"ר שמואל הצריך להמתין עד חצות תשובת מהר"מ היא אבל לא ראיתי רבותי נהיגין כך אלא בעת האוכל אזלינן בתר האי שעתא כדמשמע לשון שאר רבותיו דישער אדם בעצמו אם הי' יוצא מביתו מפני צער כזה כדאיתא בהגהו' מיימוני עכ"ל תשובת מהרי"ל ובודאי התשובת הם עיקר וכ"כ בתשובת מהרי"ל עצמו סימן ע"ו דהתשובת הם עיקר כיון שפסקו כן הלכה למעש' אף קצת פוסקים חולקין עיין בכ"ג ע"ש וכ"כ בספר הדרת קודש וכן עיקר מלתא בטעמא דאם ימתין עם אכילת בני ביתו הגדולים והקטנים אין לך מניעת שמחת י"ט יותר מזה וכן כל הפוסקים הראשונים לא הזכירו המתנה זו לענות נפש בי"ט וכ"כ המ"א בסימן תר"מ ס"ק ט"ו בפשיטות יע"ש.

 

ב. אין להחמיר על אחרים

 

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף כז עמוד ב (10

אמרי: עד כמה נצעריה וניזיל? בראש השנה אשתקד צעריה, בבכורות במעשה דרבי צדוק צעריה, הכא נמי צעריה, תא ונעבריה! מאן נוקים ליה? נוקמיה לרבי יהושע? בעל מעשה הוא; נוקמיה לרבי עקיבא? דילמא עניש ליה, דלית ליה זכות אבות; אלא נוקמיה לרבי אלעזר בן עזריה, דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא. הוא חכם - דאי מקשי ליה מפרק ליה, והוא עשיר - דאי אית ליה לפלוחי לבי קיסר אף הוא אזל ופלח, והוא עשירי לעזרא - דאית ליה זכות אבות ולא מצי עניש ליה. אתו ואמרו ליה: ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא? אמר להו: איזיל ואימליך באינשי ביתי. אזל ואמליך בדביתהו. אמרה ליה:

 

שי' רח"פ שיינברג בס' שואלים בתשובה עמ' 16(11

 

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף כב עמוד א (12

בעא מיניה שמואל מרב: אמרה טמאה אני, וחזרה ואמרה טהורה אני, מהו? אמר ליה: אף בזו אם נתנה

אמתלא לדבריה - נאמנת. תנא מיניה ארבעים זימנין, ואפ"ה לא עבד שמואל עובדא בנפשיה

 

ג. יוהרא

 

תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כו עמוד ב (13

משנה. מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל, ולרבן גמליאל שני כותבות ודלי של מים, ואמרו: העלום לסוכה. וכשנתנו לו לרבי צדוק אוכל פחות מכביצה, נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה, ולא בירך אחריו.

גמרא. מעשה לסתור? - חסורי מחסרא והכי קתני: אם בא להחמיר על עצמו - מחמיר, ולית ביה משום יוהרא.

 

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן סב (14

בדבר בלענדעד יי"ש ער"ח אד"ש תש"ח. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"מ פינחס טייץ שליט"א הגאב"ד עליזאבעט.

קבלתי מכתבו היקר בדבר היי"ש בלענדעד שחתחת /שתחת/ השגחתו עושים בלענדעד שלא בתערובות יין וגליצערין. ואני אומר לו יישר כחו בזה שיהיה ראוי למהדרין ליזהר מדברים שצריך הוראת חכם כהא דחולין דף ל"ז ודף מ"ד ואיפסק ברמ"א ס"ס קט"ז וכ"ש בזה שיש גם אוסרין. ואני אף שאני מתיר נזהר אני בעצמי מלשתות בלענדעד רק בחבורה שלא למיחזי כיוהרא הייתי שותה משהו לברך המסובין כנהוג ולכן ודאי טוב שיהיה יי"ש בלענדעד בלא שום חשש.

אבל לדינא היי"ש בלענדעד אשר יש חשש שמא מערבין בה חלק אחד מארבעים יין מותר בשתיה

 

שו"ת יחוה דעת חלק ב סימן א (15

ומכל מקום נראה שבני הישיבות של אחינו האשכנזים שנוהגים ללכת בטלית קטן עם הציציות בחוץ, יש להם על מה שיסמוכו, ואין לחוש בזה משום יוהרא. ואף על פי שבשו"ת מהר"י מברונא (סימן צו), כתב, שבהיות שבזמנו לא היו רגילים הבחורים ללבוש טלית קטן על בגדיהם בפרהסיא, שהיה זה מנהג הרבנים בלבד, לפיכך בחור העושה כן אינו אלא מן המתמיהים, שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול

 

ד. קופץ מדריגות

 

אור החיים ויקרא פרק כו (16

ו) עוד יתבאר על דרך אומרם (אבות פ"ב) ולא עם הארץ חסיד פירוש שאסור לעם הארץ להתנהג בחסידות שיעשה חומרות וגדרים כמנהג החסידים, כי לפעמים יעשה חומרא בדבר שהוא אדרבה עבריין, כי ימצא חסיד שירצה לגדור עצמו לקיים מצות עונה בימים המקודשים ותהיה בעיניו מצוה גדולה לשמש מטתו בליל כיפור, כמו ששמענו שהיה מעשה כן וכדומה, לזה ציוו חז"ל שאין לעם הארץ להתנהג במדת חסידות, והוא מאמר ה' כאן אם בחקתי תלכו שהוא עסק התורה, אז ואת מצותי תשמרו פירוש תעשו לכם משמרת כדי לקיימם גדרים ושמירות ולא זולת זה:

 

   טעם ודעת עה"ת(17

 

 

ה. חומרא שייך רק כאשר יודעים שהוא חומרא ולא הדין

 

רש"ר הירש בראשית פרק ג 18)

(

ב - ג) התשובה עדיין הוגנת: לא הכל נאסר עלינו; אלא ה' שהתיר לנו את כל עץ הגן, הוא שאסר לנו את העץ הזה. - אך עלינו לשים לב לנקודה אחת, שחכמינו כבר העירו עליה. כבר ראינו שמצוה זו כוללת את כל היסודות, המאפיינים את תורת ישראל שלעתיד, - ואשר יצר הרע ואומות העולם משיבים עליהם תמיד. היא "חוק", יש בה משום מאכלות אסורות, והיא נמסרה לחוה כתורה שבעל פה. תשובתה של חוה מוסיפה יסוד רביעי, שגם עליו משיבים קלי דעת ומקילי ראש. יש כאן משום מצות סייג, בחינת מצוה דרבנן. ה' גזר על האכילה; ואילו האשה מזכירה איסור נגיעה. היתה זו אפוא מצות סייג; אדם בזהירותו הוסיף על המצוה כדי להתרחק מן העבירה. הנה אנחנו רואים: הסייגים והגזירות הם תולדה טבעית של הזהירות המוטלת על מקיימי המצוות. אך חכמינו מוסיפים אזהרה: "שלא תעשה את הגדר יותר על העיקר שלא יפול ויקצץ בנטיעות. כך הקדוש ברוך הוא אמר ביום אכלך ממנו ועמדה והעידה עדות שקר לא תגעו בו פן תמותון. כיון שראה שכזבה דחפה עליו. אמר לה, כמה דלא דמכת במקרובתיה אף לא במיכליה."(בראשית רבה יט, ד ואבות דר' נתן א, ה). אל לנו לשכוח את מקור הסייגים, שהזהירות היהודית הטילה עלינו. נזכור תמיד, שאין הם דאורייתא. רק כל עוד נזכור זאת, הם יהיו לנו אזהרה וסייג. אם נשכח את אופיים זה, אם נראה גם אותם כמפי הגבורה, - תביא אותנו העבירה עליהם לעבור גם על מצוות ה'. וחכמינו קיימו אזהרה זו בעצמם. בכל מקום הם מעידים על הסייגים והגזירות, שהם מצוות דרבנן בלבד; והם מקפידים להבדיל הבדלה ברורה - בינם לבין מצוות דאורייתא. אדם הראשון שגה בכך; הוא השוה אכילה לנגיעה, ומסר את שתיהן כמצוות מפי ה'.

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יד עמוד ב 19)

לא נמנעו ב"ש מלישא נשים מבית הלל, ולא ב"ה מבית שמאי, ללמדך, שחיבה וריעות נוהגים זה בזה, לקיים מה שנאמר: +זכריה ח'+ האמת והשלום אהבו;